הנביא נושא בשורה כפולה של צדק אלוהי, המשלבת עת של פיוס וגאולה לעם ישראל יחד עם עשיית דין באויביהם, מהלך המביא נחמה עמוקה למי שמתאבלים על חורבן האומה.
המילה לִקְרֹא משמעותה להודיע מראש ולבשר [שטיינזלץ, אברבנאל]. קריאה זו מזכירה את ההכרזה על שנת היובל, ומציינת כי ישנו מועד מוגדר מראש לגאולה [שד"ל, אברבנאל]. מהות הבשורה היא הודעה על הגמול המיועד לצדיקים ועל העונש השמור לרשעים [מלבי"ם].
ההכרזה פותחת בבשורת שְׁנַת רָצוֹן לַה', שהיא שנת הגאולה השלמה [רד"ק, אבן עזרא]. זוהי תקופה של פיוס וריצוי מצד ה' כלפי עמו [רש"י, שטיינזלץ], הבאה כניגוד לשנות הגלות הארוכות שהיו שנות זעם וקצף [רד"ק]. בחירת המילה "שנת" מצביעה על מידת הרחמים, ומרמזת כי הישועה והטובה לעם ישראל יימשכו זמן רב [מלבי"ם].
מנגד, הבשורה כוללת גם וְיוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ. זהו זמן עשיית הדין באומות שהרעו לישראל [מצודת דוד], ויש המזהים זאת עם יום מלחמת גוג ומגוג [רד"ק]. לעומת הישועה המוגדרת כ"שנה", הנקמה מוגדרת כ"יום", דבר המבטא את מידת הדין ומלמד שמפלתם של האויבים תהיה קצרה ופתאומית [מלבי"ם].
תכלית הבשורה היא לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים. הפרשנים מסכימים כי האבלים המוזכרים כאן אינם אבלים פרטיים, אלא אבלי ציון המבכים את החורבן הלאומי של ירושלים ואת הגלות. הנחמה מושגת מעצם נקמת ה' באומות, המהווה פיצוי על הצער והסבל שעברו [מצודת דוד, שטיינזלץ]. כמו כן, מדובר בנחמה שאינה מסתכמת בדיבורים בלבד, אלא מתבטאת בפעולות ממשיות של שיקום, המפצות על הרע שסבלו ועל הטוב שאבדו בעבר [מלבי"ם, אברבנאל].