חזון הגאולה מציג עתיד שבו עם ישראל משתחרר מעול העבודות הפיזיות הקשות, כדי שיוכל להתמסר באופן מלא לייעודו הרוחני.
המילה וְעָמְדוּ מתארת התייצבות מרצון. אומות העולם יקומו מעצמן, יעזבו את מקומן ויבואו לעבוד עבור ישראל ולהתייצב לפניהם כעבדים [רד"ק, אבן עזרא]. תהליך זה לא יתרחש כתוצאה משליטה כוחנית של ישראל בגויים, אלא ינבע מתוך הכרה עולמית עמוקה במעמדו ובתפקידו הייחודי של העם [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסבירים כי אותם זָרִים הם עמים עובדי אלילים, כדוגמת הכשדים [מצודת דוד, מצודת ציון]. קיימת הבחנה דקה בין קבוצות הפועלים השונות המוזכרות: זָרִים הם אמנם בני עם אחר, אך הם נחשבים לבני המקום ומתגוררים בסביבה. משום כך, להם יופקד התפקיד של וְרָעוּ צֹאנְכֶם, שכן אין זה נהוג להפקיד צאן בידי אדם זר שהגיע מרחוק ואינו מוכר. לעומתם, וּבְנֵי נֵכָר הם נכרים של ממש שהגיעו מארצות רחוקות, ועל כן הם יופנו לעבודות החקלאות והאדמה [מלבי"ם].
עבודות האדמה מתוארות במילים אִכָּרֵיכֶם – שהם מנהיגי המחרשה והפועלים החורשים בשדה [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, אבן עזרא], וְכֹרְמֵיכֶם – שהם הפועלים העובדים בכרמים [רד"ק].
מטרתה של חלוקת התפקידים הזו אינה ניצול גרידא, אלא שחרור של בני ישראל מהעבודות הפיזיות והגסות של המרעה והחקלאות. כך יוכל העם להיות פנוי לחלוטין לעבודת ה', ולהקדיש את זמנו לתורה ולתפילה במעמד של כוהנים ומשרתי עליון [אברבנאל].
מבחינה סגנונית, הנביא עובר לדבר אל העם לנוכח בגוף שני, כפי שמופיע במילה צֹאנְכֶם, ולא ממשיך לדבר עליהם בגוף נסתר כפי שעשה בפסוקים הקודמים. שינוי זה נועד למנוע ספק ובלבול אצל הקורא, כדי שיהיה ברור לחלוטין שהצאן המדובר שייך לעם ישראל ולא לגויים הרועים אותו [שד"ל].