מתוך עומק הגלות וההסתר, בוקע וידוי נוקב המשרטט את שקיעתו הרוחנית של העם, את אובדן ההגנה ואת חוסר התוחלת שבמעשים שאינם כנים. הכתוב מתאר תהליך של התפוררות, המתחיל בטומאה פנימית ומסתיים באובדן שליטה מוחלט אל מול כוחות החטא.
בראשית הדברים, ההכרזה וַנְּהִי כַטָּמֵא מבטאת מצב של ריחוק ונידוי. הפרשנים מסבירים כי בעקבות הסתלקותם של הצדיקים נותר העם ללא הגנה רוחנית, חשוף ופגיע [רש"י, מצודת דוד]. בגלות, העם נדמה כדבר טמא המרוחק מהבריות [רד"ק], ומכיוון שכולם נטמאו בחטאים, אין מי שיוכל לטהר את חברו ולהחזירו בתשובה, כפי שאדם טמא מורחק מן הקודש [מלבי"ם]. במצב זה של הסתר פנים, העם רק הולך ומרבה עוונות [שד"ל].
אפילו המעשים הטובים אינם עומדים לזכות העם, שכן וּכְבֶגֶד עִדִּים הפכו כל צדקותינו. לביטוי זה קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה המרכזית רואה בכך דימוי לבגד מאוס ומלוכלך שיש להסירו, כגון סמרטוט בלוי, בגד המוכתם בדם נידות או בגד שלל המגואל בדם [רש"י, רד"ק, שד"ל, אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון "עדי" ותכשיט, כלומר בגד שנועד להתפארות חיצונית בלבד ואינו נועד באמת לחמם [מלבי"ם]. מתוך שתי הגישות עולה מסקנה אחידה: הצדקות והמצוות שאנו עושים אינן רצויות, משום שהן נעשות מתוך יוהרה, קנאה ורצון להתפאר, ולא מתוך כוונה שלמה ופנימית [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
כתוצאה מחולשה רוחנית זו, וַנָּבֶל כולנו, כלומר כמשנו ותש כוחנו כֶּעָלֶה הנושר מן העץ [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. בניגוד לעץ הנותן פרי, העם נמשל לעלה בלבד, טפל וחלש, שאין בו פירות של צדקה ומעשים טובים [מלבי"ם].
הדימוי של העלה הנובל מוביל לסיום הציורי: וַעֲוֹנֵנוּ, מילה המופיעה בפסוק בכתיב חסר ללא האות יו"ד של לשון רבים [רד"ק, מנחת שי], נמשלים לרוח עזה. כשם שהרוח נושאת בקלות את העלה היבש, כך החטאים מקטרגים עלינו, הופכים אותנו לנעים ונדים וזורקים אותנו לכל פאה בגלות [רד"ק, מצודת דוד, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. אדם בעל אמונה חזקה נמשל לאילן בעל שורשים עמוקים ששום רוח אינה יכולה להזיזו ממקומו, אך מכיוון שהעם הפך לעלה נובל חסר פנימיות רוחנית, רוח התאוות והיצרים הרעים נושאת אותו ללא התנגדות אל עבר החטא [מלבי"ם].