זעקתו של הנביא מגיעה כאן לשיאה הדרמטי וחותמת את תפילתו הארוכה שהחלה עוד קודם לכן [רש"י]. מול חורבנם של עיר הקודש ובית המקדש, עומדת תמיהה כאובה על הנהגתו של ה'. הקריאה הַעַל אֵלֶּה תִתְאַפַּק מבטאת זעזוע: האם לנוכח החורבן תאמץ ותקשה את לבך, ותכבוש את רחמיך מלהתעורר [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק]? הנביא מוסיף ושואל האם תֶּחֱשֶׁה, כלומר תשתוק ותחריש מול מעשי האומות, כאילו אינך שומע את צעקתנו, ובכך תמשיך להתעכב מלהושיענו [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון].
בביאור המילה וּתְעַנֵּנוּ חלוקים הפרשנים, ומציגים שתי זוויות שונות לחלוטין של הבנת הפסוק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון] גוזרת את המילה מלשון עינוי וסבל. לפי פירוש זה, הנביא שואל עד מתי יימשך הסבל: האם תוסיף להניח לאויבים לענות אותנו בגלות זמן כה רב, והלא די בייסורים שכבר עברנו?
מנגד, גישה ייחודית [מלבי"ם] מפרשת את המילה וּתְעַנֵּנוּ מלשון מענה ותשובה בקול רם. לפי תפיסה זו, מתרחש כאן מהפך רוחני בנפש הנביא. תוך כדי תלונתו על שתיקת ה', הוא חווה הארה ומבין כי השתיקה האלוהית עצמה היא תשובה חזקה ומספקת "עד מאד". ההבנה כי אי-המענה הוא למעשה התשובה המוחצת, משתקת את סערת רוחו של הנביא. מיתרי שירתו נדמים, והסערה הופכת לדממה מוחלטת המכינה את הקרקע לתשובתו הגלויה של ה' בנבואות הבאות.