הפסוק מציג ניגוד עמוק בין התגלויותיו המפוארות והבלתי צפויות של ה' בעבר, לבין כמיהתו של הנביא להתערבות אלוהית בהווה. זוהי קריאה המשלבת תחינה ותלונה: אם ה' ביצע פלאים כה עצומים בעבר, מדוע הוא אינו פועל כך גם עתה.
הפרשנים מסכימים כי המילים בַּעֲשׂוֹתְךָ נוֹרָאוֹת לֹא נְקַוֶּה מתייחסות למעשים מאיימים ולנפלאות גדולות שה' עשה בעבר, הרבה מעבר למה שניתן היה לצפות [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שתיאור זה מכוון לניסים שאירעו ביציאת מצרים ובמפלות האויבים [רש"י, חומת אנך].
הסיבה לכך שהעם לא ציפה לאותן נוראות מוסברת בשני אופנים: יש הסבורים כי בני ישראל חשו שאינם ראויים ואינם הגונים לזכות בניסים כה גדולים [רש"י, מצודת דוד], ואילו אחרים מסבירים שבאותה תקופה מוקדמת העם פשוט טרם הורגל למראות פלאיים מסוג זה [שד"ל, מלבי"ם].
קושי לשוני עולה מן השימוש בפועל נְקַוֶּה בלשון הווה-עתיד, במקום לומר "לא קיווינו" בלשון עבר. ההסבר לכך הוא שבאותו זמן של יציאת מצרים, העם לא ציפה ולא הבין שאותם ניסים יהוו סיבה וצינור שפע רוחני לגאולה העתידית לבוא, דבר שכיום כבר ידוע ומובן [חומת אנך].
מתוך הבנת העבר, עולה טענתו המרכזית של הנביא: אם בימי קדם ה' חולל פלאים מבלי שהעם בכלל ציפה לכך, מדוע אינו עושה זאת כעת? [מלבי"ם]. יתרה מזאת, נוצר כאן מצב אירוני וכואב: דווקא עתה, כאשר העם כבר מכיר את גבורות ה' מן העבר ומייחל ומצפה להן, הוא אינו זוכה לראותן [שד"ל].
הפסוק ממשיך ומתאר את שיא ההתגלות במילים יָרַדְתָּ מִפָּנֶיךָ הָרִים נָזֹלּוּ. מוסכם על הפרשנים כי ירידה זו מכוונת למעמד הר סיני ולנתינת התורה, שהייתה התכלית האמיתית של יציאת מצרים, ונעשתה מתוך ענוותנותו של ה' [רש"י, מצודת דוד, שד"ל, חומת אנך]. המילה נָזֹלּוּ מתפרשת כהמסת ההרים [אבן עזרא], או באופן ציורי יותר, ההרים חרדו כל כך מפני ה' עד שהחלו לטפטף ולנטוף זיעה מרוב פחד ואימה [מצודת דוד, מצודת ציון].