מתוך תחושת שבר והכרה בחטא, עולה קריאה מרגשת לפיוס ולרחמים. הפנייה לה׳ נשענת על שני דימויים מרכזיים המבטאים את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין העם לאלוהיו: אהבת אב לבניו, ותלותו המוחלטת של החומר באומן המעצב אותו. לאחר התלונות על הסתרת הפנים, העם מכיר בכך שהפתרון למשבר מצוי בידיו של ה׳ בלבד.
הפנייה הפותחת במילים אָבִינוּ אָתָּה מזכירה כי ה׳ הוא המקור ומוליד העם [ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שעל אף החטאים והקצף האלוהי, דרכו של אב היא לרחם על בניו ולא לזנוח אותם. אב אמנם עשוי לייסר את בנו כדי לתקנו, אך לעולם אינו מואס בו [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל].
הדימוי השני, אֲנַחְנוּ הַחֹמֶר וְאַתָּה יֹצְרֵנוּ, מעמיק את תחושת התלות. הַחֹמֶר הוא טיט או אדמה המשמשים לעשיית כלים, והתואר יֹצְרֵנוּ מכוון הן לאומן המעבד את החרס והן לבורא העולם בבריאה מוחלטת [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. דימוי זה מפורש במקורות בכמה אופנים המשלימים זה את זה:
ראשית, הוא מבטא הכנעה מוחלטת והכרה באפיסת כוחות; העם מוסר את עצמו לידי ה׳ כדי שיעשה בו כרצונו [אבן עזרא].
שנית, הדימוי ממחיש את ההשגחה התמידית ואת התקווה לתיקון. כשם שיוצר החרס בוחן את החומר שבידיו, ואם הכלי נשחת הוא אינו משליך אותו אלא לש אותו מחדש ויוצר ממנו כלי אחר, כך העם מבקש מה׳ שאפילו אם חטאו והפכו ל"כלי נשחת", הוא ישוב ויעצב אותם מחדש [רד"ק].
בנוסף, החומר מוכן תמיד לקבל כל צורה שייתן בו היוצר. העם מצהיר על נכונותו לקבל מוסר ותוכחה ולהפוך לאנשים מתוקנים וראויים, אם רק ה׳ יחזיר אליהם את שכינתו ויעצב אותם מחדש [מלבי"ם, אברבנאל].
ההכרזה החותמת וּמַעֲשֵׂה יָדְךָ כֻּלָּנוּ מהווה נימוק נוסף לבקשת הרחמים, שכן דרכו של פועל היא לא להשחית ולכלות את מעשה ידיו שעמל עליהם [מלבי"ם, מצודת דוד]. האברבנאל מוסיף נדבך עמוק לצירוף הדימויים בפסוק: בעוד שהאב מעניק את הצורה והמהות, הרי שה׳ ברא גם את החומר הבסיסי עצמו. מכאן שכל קיומנו, הן החומרי והן הרוחני, הוא מעשה ידיו הבלעדי של ה׳, ועל כן אליו בלבד מופנית התחינה לגאולה.