הפסוק מבטא קינה עמוקה על חורבן בית המקדש, וקושר בין אובדן המבנה הפיזי והמפואר לבין השבר הרוחני שנוצר בעקבות הפסקת עבודת ה' שהתקיימה בו.
הפרשנים מסכימים כי בֵּית קָדְשֵׁנוּ מתייחס לבית המקדש, ביתו של ה' [אבן עזרא]. הוא נקרא וְתִפְאַרְתֵּנוּ משום שזהו המקום שבו עם ישראל היה מתפאר ומתגאה [מצודת דוד]. הפסוק ממשיך ומתאר את ייעודו של הבית: אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ, לשון של שבח והילול [מצודת ציון]. בעוד שחלק מהמפרשים מציינים כי הילול זה מתייחס ספציפית למשוררים שעבדו במקדש [אבן עזרא], יש המרחיבים ומסבירים כי זהו המקום שבו האבות למדו את יראת ה' ואהבתו [מלבי"ם].
למרבה הצער, מקום קדוש זה הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ. תיאור זה אינו מכוון רק לאירוע היסטורי בודד, אלא משקף מציאות מתמשכת: הבית נשרף גם בחורבן הראשון וגם בשני, והוא נותר בשיממונו לאורך שנות הגלות הארוכות, שכן מעולם לא נבנה מחדש בידי הגויים ששלטו בו [רד"ק].
בעקבות שריפת המקדש, וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ, כלומר כל הדברים והמקומות האהובים והרצויים, הפכו לְחָרְבָּה ולחורבן [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. קיימת מחלוקת למה בדיוק מתכוון המונח "מחמדינו": בעוד שיש הסבורים כי הכוונה היא לכל שאר המקומות והנחלות שהיו שייכים לעם ישראל ונהפכו גם הם לחורבות [מצודת דוד], אחרים מפרשים שזוהי התייחסות נוספת לבית המקדש עצמו, שעומד חרב מזה שנים רבות [רד"ק].
לחורבן הפיזי של המקדש ושל המקומות הקדושים ישנה השלכה רוחנית כבדה: הוא גרם לרפיון ידיים בקיום התורה והמצוות, שרבות מהן תלויות בקיומו של המקדש. עם זאת, מתוך הקינה עולה גם תקווה וקריאה לה': אם המקומות הללו יושבו לקדמותם, העם יהיה מוכן לשוב ולהיות עמו של ה' כבעבר, ולקבל מחדש את השפע האלוהי [מלבי"ם].