מצב של שממון רוחני עמוק ושיתוק אוחז בעם, תקופה שבה הריחוק מה' יוצר מעגל סגור של ייאוש וחטא. אין בנמצא מנהיג או איש רוח שיקום לגשר על התהום שנפערה בעקבות הסתר הפנים האלוהי, והאומה נותרת לשקוע תחת כובד מעשיה.
הפרשנים מסכימים כי המילה "ואין" בתחילת הפסוק משמשת ככפולה, ומתייחסת לשני חלקי המשפט: אין קורא, ואין מתעורר [רד"ק, מצודת דוד]. מצב זה מתבטא בכך שאֵין קוֹרֵא בְשִׁמְךָ – אין מי שמתפלל בעד העם [מצודת דוד], אין מי שמזכיר את שם ה' מתוך כבוד [שד"ל], ולא נותר נביא הקורא לעם לחזור בתשובה [מלבי"ם]. חסרון זה בולט במיוחד בהשוואה לדורות העבר, אז היו חסידים ואבות האומה שעמדו בפרץ, התפללו, העבירו את הקצף וביטלו גזירות [רד"ק, מלבי"ם, מצודת דוד].
כמו כן, אין אדם מִתְעוֹרֵר – כלומר, אין מי שנלחם, מתעורר ומתגבר על יצרו [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון], כדי לְהַחֲזִיק בָּךְ, לאחוז ביד ה', לדבוק במצוותיו ובדרכיו, ולהימשך אחריו כדי להשיב את העם למוטב [רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא, מצודת ציון].
הסיבה לשיתוק זה נעוצה בהמשך הפסוק: כִּי הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ מִמֶּנּוּ. המילה "כי" מפורשת כאן במשמעות של "כאשר" [רד"ק, מצודת דוד]. קיים כאן קשר מורכב: מצד אחד, הריחוק נובע מחטאי האדם, אך מצד שני, כאשר ה' מסתיר את פניו ואינו מתגלה, קשה מאוד לאדם להתקרב אליו בכוחות עצמו [ביאור שטיינזלץ].
כתוצאה מהסתר הפנים ומחוסר המנהיגות הרוחנית, מגיע השלב הסופי: וַתְּמוּגֵנוּ בְּיַד עֲוֹנֵנוּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה וַתְּמוּגֵנוּ מבטאת המסה, הכנעה והתפוררות. [שד"ל] מציג זאת באמצעות מליצה ציורית: ה' מניח לעם להשתקע בעוונות, והעוונות באים בקרבם כמים הממיסים את הבשר מרוב לחות. גישה אחרת מפרשת את המילה מלשון תנועה, כלומר ה' גורם לעם לנוע ולנדוד [רש"י]. בנוסף, יש המפרשים את המילה מלשון מסירה, כלומר העם נמסר ומופקר לחלוטין לידי חטאיו [שד"ל, ביאור שטיינזלץ].
המילה בְּיַד מתפרשת כ"בעבור" או "בגלל" [מצודת ציון]. מתוך כך עולה תובנה עקרונית לגבי מצב העם: ההמסה והייסורים אינם פעולה ישירה של ה', אלא תוצאה טבעית של העוונות עצמם, המכלים את העם מבפנים [רד"ק].