הנביא פונה אל ה' בתחינה לשכך את חרונו ולסלוח על חטאי האומה, תוך שהוא נשען על הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין ה' לישראל.
בבקשה אַל־תִּקְצֹף ה' עַד־מְאֹד וְאַל־לָעַד תִּזְכֹּר עָוֺן, הפרשנים מזהים פנייה כפולה הנוגעת לאופי הכעס האלוהי. הגישה המרכזית [מלבי"ם ומצודת דוד] מבחינה בין שני חלקי הבקשה: עַד־מְאֹד היא בקשה שהכעס לא יהיה גדול ועוצמתי, ואילו לָעַד היא בקשה שהכעס לא יהיה מתמשך וקבוע. פנייה זו נובעת מכך שה' כבר קצף על העם במידה רבה [אבן עזרא]. מנגד, יש המפרשים כי המילים עַד־מְאֹד זהות במשמעותן למילה לָעַד, כך ששתי הבקשות בפסוק מתמקדות בכך שהכעס לא יימשך לנצח [שד"ל].
את הנימוק לבקשת הסליחה, הֵן הַבֶּט־נָא עַמְּךָ כֻלָּנוּ, מסבירים הפרשנים כקריאה לה' להתבונן במצבם ובמהותם של העם. למרות העוונות והפגמים השפלים שדבקו בהם, בסופו של דבר הם עדיין נותרו עמו של ה' [ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, העם מצהיר כי פנימיותו נותרה נאמנה: כולם מאמינים בה', מצפים לו, ואין איש שבלבו פונה מאחריו [מצודת דוד ומלבי"ם]. על פי גישה זו, הנסיגה הרוחנית של העם אינה נובעת מאשמתם המלאה, אלא מסיבות חיצוניות שהובילו לכך [מלבי"ם]. לכן, הקריאה היא לה' שיתבונן ויבחין כיצד דווקא היום, ברגע זה, הם ניצבים לפניו כעמו [אבן עזרא].