תשובת ה' לתלונותיהם של בני הגולה על אורך הגלות מתוארת מבעד למערכת יחסים של אהבה נכזבת. ה' מציג את עצמו כמי שנוכח, זמין ומתחנן לקשר, אל מול עם אדיש המפנה לו עורף. שלא כדרכו של עולם, ה' מנכיח את עצמו ונענה לעם גם מבלי שחיפשו או ביקשו זאת [ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר את מאמציו החוזרים ונשנים של ה' להחזיר את ישראל למוטב בתקופת בית ראשון. כפל הפעלים בפסוק נועד להדגיש את ההתמדה האלוהית בשליחת הנביאים פעם אחר פעם. המילה נִדְרַשְׁתִּי מכוונת לפנייה אל נביא או לאורים ותומים, מצב שבו ה' נענה וזמין לשואלים, ואילו הפעלים בִקְשֻׁנִי לעומת נִמְצֵאתִי מבטאים את ההבדל שבין אדם המחפש אבדה, לבין המבוקש הממציא את עצמו אל המחפש [מלבי"ם]. ה' קורא אליהם אָמַרְתִּי הִנֵּנִי הִנֵּנִי, כלומר, אני מוכן לקבל את תפילתכם ותשובתכם [רש"י, מצודת דוד], ועומד מזומן למלא את בקשתכם כעבד הממתין לפקודה [מלבי"ם]. אולם, כל זה הופנה אֶל גּוֹי לֹא קֹרָא בִשְׁמִי – עם שהתנכר לה', התנהג כאילו אינו עמו [רד"ק], לא רצה להיקרא על שמו [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם], והעדיף להיקרא על שם הבעל והאלילים [אבן עזרא], או שפשוט חדל מלהזכיר את שם ה' [שד"ל].
בניגוד לקריאה זו, המפרשת את הפסוק כתיאור עובדתי, יש מי שקורא את הפסוק בלשון תמיהה רטורית: "וכי היה לי להידרש ללא שאלו?!". לפי פירוש זה, ה' משיב לדרישת העם לראות ניסים, וקובע כי אינם ראויים לכך; שאלתם אינה בלב שלם, וגם אם יראו נפלאות לא ישובו מדרכם הרעה [שד"ל].
גישה היסטורית שונה לחלוטין מציעה שהפסוק כלל אינו עוסק בתקופת החורבן, אלא ביציאת מצרים. ה' מזכיר לישראל שגם בהיותם במצרים הם היו שקועים בעבודה זרה ולא דרשו אותו, ובכל זאת הוא נגלה אליהם וגאל אותם בחסד רב. זוהי תשובה ניצחת לטענותיהם: כפי שגאלתי אתכם אז ללא זכות, כך ניסיתי להדריך אתכם בארץ ישראל על ידי נביאיי, אך שם בחרתם למרוד [אברבנאל].
רובד נוסף וייחודי דורש את הפסוק כתוכחה לישראל דרך השוואתם לגרי הצדק. המילה נִדְרַשְׁתִּי מכוונת לרחב הזונה, ששאלה כפרה וזכתה ליותר מכך כשיצאו ממנה נביאים; והמילה נִמְצֵאתִי רומזת לרות המואביה, שאפילו לא ביקשה, וזכתה שתיבנה ממנה מלכות בית דוד. ה' קורא לישראל ללמוד קל וחומר: אם לגויים שבאו לחסות תחת כנפיי נתתי כפליים ממה שביקשו, קל וחומר שאעניק לכם שפע רב אם רק תדרשו אותי ותקראו בשמי [חומת אנך].