בימות המשיח עתידה מציאות החיים האנושית להשתנות מן הקצה אל הקצה, ותוחלת החיים תשוב להיות ארוכה ומופלגת כפי שהייתה בראשית ימי העולם, מאדם ועד נח. המילים לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם מתייחסות לירושלים ולארץ ישראל, ומשמעותן היא שלא יֵצא משם אדם לקבורה בטרם עת [רד"ק, מצודת דוד].
הפרשנים מסכימים כי המילה עוּל משמעותה ילד קטן, מלשון "עולל", והביטוי לֹא יְמַלֵּא פירושו לא ישלים את שנותיו [מצודת ציון, רש"י, רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מבטיח שלא ימותו עוד אנשים צעירים ממחלה או מחטא, ואף אנשים מבוגרים לא ימותו מחולשה טבעית בטרם ישלימו מאות שנות חיים [מלבי"ם, אבן עזרא, רד"ק]. לעומת זאת, קיימת גישה שונה ולפיה המילים עוּל יָמִים וְזָקֵן אינן מתארות שני אנשים שונים, אלא אדם אחד שהוא צעיר בשנים אך נראה מבוגר משום שקפצו עליו סימני הזקנה בטרם עת. לעתיד לבוא, תופעה טראגית זו תיעלם לחלוטין [שד"ל].
השינוי הדרמטי באורך החיים ישפיע גם על תפיסת הגיל החברתי. ההבטחה כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת מלמדת שאם אדם ילך לעולמו בגיל מאה, הוא ייחשב בעיני הבריות כנער שמת בצעירותו, שכן דעתו עדיין לא שלמה ביחס לתוחלת החיים העצומה של אותה תקופה [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
ביחס לסוף הפסוק, וְהַחוֹטֶא בֶּן מֵאָה שָׁנָה יְקֻלָּל, קיימות שלוש גישות עיקריות בקרב המפרשים. גישה אחת מסבירה כי אריכות הימים תשנה את רף הענישה; בניגוד לזמן הזה שבו אדם נענש על חטאיו מנערות, לעתיד לבוא אדם יהיה בר-עונשין להיתחייב מיתה בדיני שמים רק החל מגיל מאה [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], כאשר המילה יְקֻלָּל מרמזת גם לעבירה הגוררת עונש של נידוי [רש"י]. גישה שנייה, המפרשת את המילה וְהַחוֹטֶא גם מלשון חיסרון והיעדר מן העולם [מצודת ציון], גורסת כי אם אדם ימות בגיל מאה הדבר ייחשב לו לקללה מאת ה', ויהיה ברור לכל שהוא מת בעוונו כיוון שנסתלק כה מוקדם [מצודת דוד, רד"ק]. גישה שלישית מפרשת זאת כקללה ממשית בשפת בני האדם: כאשר אנשים ירצו לקלל אדם חוטא, הקללה החמורה ביותר שיוכלו לאחל לו היא שימות "צעיר" – כלומר, בגיל מאה [שד"ל].