חזון נבואי זה מציג מציאות עתידית שבה סדרי העולם משתנים, וחיי האדם מתארכים באופן פלאי עד שהם מנצחים את הזמן ואת החומר.
ההבטחה פותחת במילים לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב לֹא יִטְּעוּ וְאַחֵר יֹאכֵל. בניגוד למציאות המוכרת שבה אנשים הולכים לעולמם בטרם הספיקו ליהנות מיגיע כפיהם ומותירים את בתיהם ליורשים או לאנשים זרים, בעתיד הם יזכו לחיות ולשבת בבתים שבנו ולאכול מפירות נטיעותיהם [מלבי"ם, מצודת דוד].
אריכות ימים זו מומחשת בהכרזה כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי. הפרשנים מסכימים כי מדובר בהשוואה לאילנות בעלי תוחלת חיים ארוכה במיוחד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בעצים טבעיים וחזקים, כמו עץ החרוב, היכולים לעמוד על תילם שנים רבות, ואף אלפי שנים. מנגד, יש המפרשים על פי התרגום כי ההשוואה אינה לעץ רגיל אלא ל"עץ החיים" [רש"י], אשר על פי המסורת מסמל אריכות ימים מופלגת של חמש מאות שנה [רד"ק]. כך או כך, אריכות ימים פלאית זו תהיה אות ומופת השמורים בלעדית לעמו של ה' ולבחיריו, ולא לשאר אומות העולם [רד"ק].
החלק החותם את הפסוק, וּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם יְבַלּוּ בְחִירָי, מציג היפוך של הסדר האנושי הרגיל. משמעות המילה יְבַלּוּ היא התיישנות והזדקנות [מצודת ציון]. בדרך כלל, אדם בונה בניין, יוצר רהיט או כותב כתב, והוא עצמו מזדקן והולך לעולמו בעוד שיצירותיו נותרות שלמות וחדשות לאורך זמן. אולם לעתיד לבוא, בחירי ה' יאריכו ימים כל כך, עד שהם אלו שיישארו צעירים וחזקים בעודם רואים את מעשה ידיהם מזדקנים, נרקבים וכלים בימי חייהם [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. תוחלת החיים שלהם תהיה כה ארוכה, עד שאפילו נטיעת עץ – שעל פי רוב מאריכה ימים יותר ממבנים – תכלה ותזדקן לפני האדם שנטע אותה [מלבי"ם].