הנביא מפנה תוכחה קשה כלפי דור השקוע בעבודה זרה ופועל בעזות מצח מול הנוכחות האלוהית. מבחינה היסטורית, נראה כי נבואה זו נאמרה בסוף ימיו של ישעיהו, בתחילת תקופת שלטונו של המלך מנשה, כאשר העם חזר לעבוד אלילים. מאחר שהנביא היה זקן ולא יכול היה להוכיח את העם בפומבי, הוא שילב את חטאי דורו בתוך נבואותיו על אחרית הימים, וכך הוכיח את בני זמנו [שד"ל].
הביטוי עַל פָּנַי מתפרש בכמה רבדים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהתרסה גלויה, בדומה לעבד הממרה את פי אדונו בעוד האדון צופה בו ישירות [אבן עזרא]. גישה אחרת ממקדת את החוצפה במיקום הגיאוגרפי: החטאים נעשים בירושלים ואף בתוך בית המקדש, מקום השראת השכינה, ולכן הם נחשבים כנעשים ממש מול פניו של ה' [רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים זאת דווקא כביקורת על צביעות והסתרה. העם מעמיד פנים של יראת ה' בפרהסיה, אך חוטא בסתר היכן שרק ה' רואה אותם. בכך הם מכעיסים את ה' "על פניו", שכן הם מתעלמים מהשגחתו ומתנהגים כאילו חטאיהם נסתרים מעיני בשר ודם אך גלויים רק לו [מלבי"ם].
תיאור החטאים מפרט את פולחן האלילים. זֹבְחִים בַּגַּנּוֹת מתייחס למנהג להציב עבודה זרה בתוך גינות פרטיות ולהקריב להן שם קורבנות. גינות אלו שימשו כעין חורשות או יערות קטנים שיוחדו לפולחן, בדומה למנהג הקדום של עבודת אלילים תחת כל עץ רענן [רד"ק, שד"ל, מצודת דוד].
המשך הפולחן מתואר במילים וּמְקַטְּרִים עַל הַלְּבֵנִים. הלבנים הן גושי חומר שנשרפו בכבשן לצורך בנייה [מצודת ציון]. על גבי לבנים אלו היו מניחים בשמים ומעלים קטורת לשם עבודה זרה [רש"י]. יש המדייקים כי המנהג היה להניח את הקטורת המוקדשת לאלילים על גבי הלבנים בדיוק בשעה שהיו שורפים אותן בכבשן [רד"ק, מצודת דוד], אם כי יש מהפרשנים שהודו כי טיבו המדויק של מנהג פולחני זה אינו ידוע לנו כיום [שד"ל].