הניגוד החריף בין מורשתם של הרשעים לבין זו של הצדיקים ממשיך להדהד גם לאחר לכתם מן העולם. בעוד שזכרם של אלו הופך לסמל של חורבן, שמותיהם של עובדי ה' הופכים למקור של ברכה, כבוד ותפארת.
כאשר הפסוק פונה אל הרשעים וקובע וְהִנַּחְתֶּם שִׁמְכֶם לִשְׁבוּעָה, הכוונה היא ששמם יהפוך לקללה. הפרשנים מסכימים כי לאחר מותם, הצדיקים ישתמשו בשמות הרשעים כמודל לאזהרה ולעונש חמור. אדם הנשבע או משביע את חברו, יזכיר את גורל הרשעים ויאמר כי אם לא יאמר את האמת או אם יעבור על השבועה, יעניש אותו ה' וימית אותו בדיוק כפי שאירע לאותם רשעים. לפי גישה נוספת [מלבי"ם], הרשעים לא ימותו מיד, אלא תחילה יסבלו ייסורים קשים כל כך, עד ששמם יהפוך למטבע לשון של קללה בפי העם, ורק לאחר מכן ימותו.
המילים וֶהֱמִיתְךָ אֲדֹנָי יֱהֹוִה משמשות הן כנוסח הקללה עצמה שיאמרו האנשים, והן כתיאור עונשם הממשי של הרשעים. עונש זה אינו מסתכם רק במוות הפיזי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מדובר במיתת עולם, כלומר אובדן מוחלט של הנפש בעולם הבא, מצב המוגדר גם כמוות שני. מנגד, יש מי שמפרש כי הכוונה היא למוות פיזי משונה ויוצא דופן [מלבי"ם].
לעומת גורלם העגום של הרשעים, הפסוק מבטיח כי וְלַעֲבָדָיו יִקְרָא שֵׁם אַחֵר. בניגוד לרשעים ששמם נותר לדיראון, עובדי ה' יזכו לשם טוב, מכובד ומפואר, וזכרם יהיה לברכה. כפי ששם הרשעים משמש לקללה, כך שמם של הצדיקים ישמש לברכה, ואנשים יברכו זה את זה שיזכו להיות כמותם [רד"ק, שד"ל].
הפרשנים מציעים הסברים שונים לשאלה מדוע נדרש דווקא שם חדש לעובדי ה'. ייתכן ששמם המקורי של עובדי ה' הפך עם השנים לכינוי גנאי, ולכן ה' יעניק להם שם חדש ונקי ממשמעויות שליליות [ביאור שטיינזלץ]. לחלופין, אנשים ששמם היה זהה לשם הרשעים ימהרו לשנות את שמם כדי לנתק כל קשר אליהם. כך יימחה זכרם של הרשעים לחלוטין, והשם החדש שיקבלו הצדיקים יבטיח שהצרות הישנות יישכחו לבלי שוב [מלבי"ם].