נבואה זו מעבירה מסר של תקווה ונחמה לעם הנמצא בגלות, ומבטיחה כי למרות החטאים הרבים והעונשים הכבדים, כליה מוחלטת אינה עתידו של העם. הישרדותה של האומה תלויה במיעוט צדיק, שנוכחותו מצילה את הכלל מאבדון.
הפסוק משתמש במשל חקלאי ציורי. הַתִּירוֹשׁ הוא היין החדש או מיץ הענבים [מצודת ציון, שטיינזלץ], הנמצא בָּאֶשְׁכּוֹל – ענף גרגרי הענבים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא לדמיין גפן או אשכול ענבים שרובו הגדול הושחת, הבאיש, או שהוא מלא בפסולת כגון חרצנים וזגים. כאשר אדם ניגש לכרות ולהשליך את האשכול הפגום, חברו עוצר בעדו ואומר לו אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ, משום שעדיין נותרה בו בְרָכָה – כלומר, יש בו תוכן, טובה ופוטנציאל להפיק ממנו מעט יין משובח [מצודת דוד, רד"ק, שד"ל, שטיינזלץ].
הנמשל מופנה אל גולי ישראל, בקריאה שלא יתייאשו מן הגאולה. כשם שהמעט הטוב מציל את האשכול כולו מהשמדה, כך מצהיר ה': כֵּן אֶעֱשֶׂה לְמַעַן עֲבָדַי. "עבדי ה'" הם אותם צדיקים החיים בתוך המון העם החוטא, ובזכות כל צדיק וצדיק הנמצא בתוכם ה' מבטיח לְבִלְתִּי הַשְׁחִית הַכֹּל – לא להשמיד את האומה כולה [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא, מלבי"ם].
למרות ההבטחה להמשכיות האומה, הפרשנים מדגישים כי אין בכך פטור מעונש לרשעים. בדומה לתהליך דריכת הענבים, שבו מפיקים את היין ומשליכים את החרצנים והפסולת, כך ה' יצרף ויטהר את העם. הצדיקים יזכו לגאולה ויירשו את הארץ, ואילו הרשעים יאבדו בתלאות הגלות ובחבלי המשיח [רד"ק, אברבנאל].
לצד הפירוש הרואה בפסוק הבטחה עתידית כללית לגאולה, ישנם פרשנים המייחסים את הרעיון לתקופות היסטוריות ספציפיות. מחד גיסא, יש המקשרים את המשל לדורו של נח, שהיה צדיק ומתוק כתירוש בתוך דור המבול המושחת, ובזכותו ניצל העולם [רש"י]. מאידך גיסא, יש הסבורים כי הכוונה היא לדורו החוטא של מלך יהודה, מנשה, כהבטחה שה' לא יכחיד את העם לחלוטין באותה עת קשה [שד"ל].