ה׳ פונה אל עמו בהזמנה מתמדת לשוב אליו, אך קריאתו נענית בסירוב ובבחירה מודעת ברע. הביטוי פֵּרַשְׂתִּי יָדַי מתאר את נכונותו של ה׳ לקבל את העם בתשובה [רש"י, רד"ק]. חלק ניכר מן הפרשנים מדמים פעולה זו לאדם המסמן וקורא לחברו להתקרב אליו [מצודת דוד, שד"ל], כמעשה של בקשה, הזמנה ואף הענקת ברכה [ביאור שטיינזלץ]. ה׳ מחפש ודורש את עמו באופן תמידי ובלתי פוסק, כפי שמודגש במילים כָּל־הַיּוֹם [מלבי"ם]. יש המפרשים כי פרישת הידיים מסמלת את שליחת הנביאים המזהירים את העם [רד"ק]. בנוסף, בניגוד לפסוק הקודם שעסק באומות העולם, כאן מדגיש ה׳ את נכונותו להושיט יד ולקבל חזרה דווקא את עמו [אבן עזרא בשם ר' משה הכהן].
למרות הקריאה האלוהית, הידיים המושטות מופנות אל עַם סוֹרֵר, כלומר עם שסר וסטה מן הדרך הישרה [רש"י] ונוהג בעקמומיות [מצודת ציון]. העם מתואר כמי שהולך בדֶּרֶךְ לֹא־טּוֹב. הפרשנים מסבירים כי זהו מטבע לשון מקראי שמשמעותו בפשטות היא דרך רעה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], ומבחינה תחבירית יש לקרוא זאת כאילו נכתב "הדרך, דרך לא טוב" [אבן עזרא].
חומרת חטאם של העם באה לידי ביטוי במילים אַחַר מַחְשְׁבֹתֵיהֶם. הליכתם בדרך הרעה אינה נובעת מטעות תמימה או משגיאה מקרית, אלא היא תוצאה של בחירה מודעת ומחושבת. הם הולכים אחר נטיית ליבם [מצודת דוד], ובוחרים מדעת בדרך של כפירה ומינות [מלבי"ם] או במחשבות של עבודה זרה [ביאור שטיינזלץ].