נבואה זו מציגה ניגוד חד ודרמטי בין גורלם של הצדיקים לבין עונשם של החוטאים, תוך שימוש בולט בעיקרון של מידה כנגד מידה. ההבטחה האלוהית מחלקת את העם לשתי קבוצות קוטביות שזוכות לגמול הפוך לחלוטין.
הקבוצה הראשונה היא עֲבָדַי, שהם הצדיקים שבעם ישראל [רש"י], ובפרט אלו ששבו לציון וסבלו צרות, רעב וצמא בגלות [אבן עזרא, אברבנאל]. מנגד ניצבים וְאַתֶּם, הפושעים שעזבו את ה' ונשארו ברעתם [רש"י, אבן עזרא]. גישת רוב הפרשנים היא שהפסוק מתייחס ספציפית לאותם חוטאים שעבדו לאלילי מזל והצלחה. מכיוון שכל עניינם של החוטאים היה סביב אכילה ושתייה, והם אלו שערכו שולחנות ומזגו יין לאלילים, העונש שלהם מגיע באותו המטבע: במקום אותו מאכל ומשקה הם יסבלו רעב וצמא, בעוד שעבדי ה' הם אלו שיזכו לאכול ולשתות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. בעוד שעבדי ה' יִשְׂמָחוּ בה' – שמחה המקבילה לשתיית היין המשמח את הלב – החוטאים תֵּבֹשׁוּ מאותם אלילים שבהם בחרו [מלבי"ם, אברבנאל].
בקרב הפרשנים מתקיימת מחלוקת עקרונית לגבי אופיו של הגמול המתואר, האם הוא גשמי או רוחני. מחד, יש המפרשים כי מדובר בעונש חמור ושכר פיזי בעולם הזה, שבו הצדיקים ייהנו מתבואת הארץ בעוד הרשעים יסבלו חרפה ורעב [אבן עזרא, אברבנאל, חומת אנך].
מאידך, גישה אחרת שוללת את ההסבר ההיסטורי-גשמי, בטענה שבזמן חורבן הארץ והגלות סבלו גם הצדיקים וגם הרשעים מחרב ומרעב במידה שווה. לכן, הפסוק נאמר כמשל רוחני על שכר ועונש בעולם הבא. ה"אכילה" וה"שתייה" אינן אלא משל לתענוג הנפש המשכלת, המשיגה חכמה עליונה ונהנית מזיו השכינה. הרשעים, שעזבו את ה', יהיו רעבים וצמאים מאותה הנאה רוחנית ולא יזכו לה [רד"ק, מצודת דוד]. רעיון זה נמשל למלך שהזמין את עבדיו לסעודה; הפיקחים התכוננו וזכו לשבת לאכול, בעוד הטיפשים שלא התכוננו נאלצו לעמוד מלוכלכים, רעבים וצמאים, ולראות את חבריהם נהנים [רד"ק].
כדי לגשר על הפער בין הגישות, יש המשלבים ביניהן וקובעים כי מדובר בעונש כפול: החוטאים יסבלו מרעב ובושה בעולם הזה, ובנוסף לכך יהיו מנועים מההנאה הרוחנית של זיו השכינה בעולם הבא [מצודת דוד, חומת אנך].