הפסוק מציג הבטחת נחמה על הישרדותם, ברכתם וירושתם של הצדיקים, אשר יזכו לשבת בארץ על אף הפגיעה בחוטאים והגלות [שד"ל, ביאור שטיינזלץ].
ההבטחה מחולקת לשני חלקים, המייצגים את חלקי העם. השם יַּעֲקֹב מכוון לעשרת השבטים [רד"ק, מלבי"ם], או לחלופין מייצג את זכות שלושת האבות כולם המגנה על העם [חומת אנך]. הזֶרַע שיוצא מהם הוא זרע קודש, זרע של ברכה הראוי ליעקב [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, חומת אנך]. לעומת זאת, השם יְהוּדָה כולל בתוכו גם את שבט בנימין, שכן הם היוו ממלכה אחת וגלו יחד [רד"ק, מלבי"ם], והוא מסמל את מי שמסר עצמו על קידוש ה' [חומת אנך]. האזכור הכפול של יעקב ויהודה נועד לטעת תקווה בשתי הגלויות, ולהבטיח שאפילו עשרת השבטים שלא שבו מהגלות הראשונה, עתידים לחזור לארצם [רד"ק]. מבחינה דקדוקית, במילה וּמִיהוּדָה האות יו"ד היא אות נחה, כפי שמופיע במסורת ובכתבי היד המדויקים, וזאת בניגוד למהדורות דפוס שגויות שבהן הודפסה עם שווא [מנחת שי].
לגבי הירושה, יוֹרֵשׁ הָרָי מתייחס להר ציון ולהר הבית, הממוקמים בנחלת יהודה [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם], או להרי ארץ ישראל בכלל [ביאור שטיינזלץ]. המילה וִירֵשׁוּהָ מכוונת לירושת ארץ ישראל כולה [מצודת דוד] או ספציפית לארץ יהודה [שד"ל].
הפסוק מסיים בתיאור אלו שיזכו לירושה זו: בְחִירַי ועֲבָדַי. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בצדיקים שגלו [אבן עזרא], בעם שה' בחר בו משום שהם בחרו בו [ביאור שטיינזלץ], ובאלו שדבקו בה' ויישארו בארצם בעוד שעובדי העבודה הזרה יוגלו [שד"ל]. המלבי"ם מציע חלוקה ממוקדת יותר: בְחִירַי הם השבטים הנבחרים שייקחו את חלקם בנחלת הארץ, ואילו וַעֲבָדַי הם הכהנים והלויים, עובדי ה', שאמנם לא קיבלו נחלה בארץ, אך יזכו לקבוע בה את דירתם. ההבטחה יִשְׁכְּנוּ־שָֽׁמָּה מסמלת ישיבת קבע, שממנה לא יגלו עוד לעולם [מצודת דוד, מלבי"ם].