חזון אחרית הימים מציג מציאות אוטופית של שלום והרמוניה, שבה סדרי הטבע האלימים משתנים מן הקצה אל הקצה, או לחלופין, משמשים משל עמוק ליחסי הכוחות בין אומות העולם ושבטי ישראל.
רוב הפרשנים מסכימים כי הפסוק מתאר שינוי ממשי בטבען של חיות הטרף לעתיד לבוא [אבן עזרא, מלבי"ם]. המילה יִרְעוּ משמעה יאכלו במרעה, והמילה לַחְמוֹ מתארת את מאכלו של בעל החיים [מצודת ציון]. כאשר הפסוק קובע כי זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד, הכוונה היא שחיות הטרף יפסיקו לטרוף, ושניהם יחד יזונו מן הצומח [שטיינזלץ, מצודת דוד]. שינוי הטבע מומחש בכך שוְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן, כלומר האריה לא יזדקק עוד לבשר, אלא יאכל קש ממש כמו השור [רש"י, מלבי"ם].
לעומתם, המצב לגבי הנחש שונה. וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ, הנחש ימשיך לאכול עפר כפי שנגזר עליו בבריאתו [מצודת דוד, אבן עזרא]. מכיוון שהעפר מצוי לו בשפע תמיד, הוא יסתפק בו ולא יבקש להכיש בני אדם [רש"י, שד"ל]. זווית רעיונית שונה מעט מציג הרד"ק, המסביר כי הנחש ניזון מעפר, ובעתיד, כאשר בני ישראל יהיו מלאים בדעת ה', הם כבר לא ייחשבו ל"עפר", ולכן הנחש לא יוכל לשלוט בהם ולנשוך אותם [רד"ק].
התוצאה של שינויים אלו היא שלֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ. ישנה הבחנה מדויקת בין סוגי הפגיעות. חיות הטרף, שבעבר הזיקו כדי לאכול, לא יעשו עוד רע, ואילו הנחש, שהכיש רק לשם השחתה, לא ישחית עוד [מלבי"ם]. השלום בין החיות משמש גם כסמל לכך שבני האדם לא יזיקו יותר זה לזה [שד"ל]. הפרשנים מסכימים כי הבטחה זו תתקיים בְּכָל הַר קָדְשִׁי, הלוא היא ארץ ישראל [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, שד"ל].
לצד הפירוש הפשטני, קיימת גישה הרואה בחיות משל היסטורי ולאומי. גישה אחת מפרשת כי החיות מסמלות את שבטי ישראל שיתאחדו. ה"זאב" שהוא בנימין וה"אריה" שהוא יהודה ודן, ישבו בשלום עם שאר השבטים שנמשלו לטלה ולשור שהוא יוסף. פירוש נוסף גורס כי השבטים החזקים כאריה יכלו את אויביהם, דוגמת עשיו, שנמשלו לקש ותבן [רש"י, אברבנאל].
הגישה המקיפה ביותר ברובד הסמלי רואה בפסוק תיאור של גורל ארבע המלכויות [אברבנאל]. ה"זאב" שהוא מלכות פרס וה"טלה" שהוא יוון, שהיו אויבים היסטוריים, ישכנו בשלום. ה"אריה" שמסמל את בבל וישמעאל יחלוק אמונות משותפות עם ה"בקר" שהוא עם ישראל, אך בעוד ישראל יאכלו את התבואה עצמה, האריה יסתפק ב"תבן". יוצא דופן הוא ה"נחש", המסמל את אדום ורומי. בעוד שאר האומות יזכו לשלום, אדום, שביקשה להרוס את ישראל ולשלוט בעולם, לא תזכה בטובה. עונשה יהיה שתישאר בשפלותה לעד, תאבד את חכמתה, ותמשיך לאכול עפר באמונותיה הכוזבות [אברבנאל].