הבטחה אלוהית זו מציגה חזון של מציאות מחודשת, שבה הצער חולף והשמחה הופכת לטבע קבוע. ה' מבטיח לישראל כי מעתה ואילך לא ישמעו עוד בשורות רעות, אלא רק דברי שמחה וטובה [רד"ק, מצודת דוד]. הפועל בציווי שִׂישׂוּ וְגִילוּ משמש כאן למעשה כהבטחה חזקה לעתיד [שד"ל].
הפרשנים עומדים על ההבדל שבין סוגי השמחה המוזכרים: שִׂישׂוּ מבטא שמחה חיצונית שבאה לידי ביטוי במעשים, כגון לבישת בגדי חג או נגינה, ואילו וְגִילוּ מתאר שמחה פנימית ופתאומית של הלב לאור בשורה טובה [מלבי"ם]. שמחה זו מובטחת עֲדֵי עַד, כלומר לעולם [מצודת ציון], אם כי יש המפרשים זאת כתקופת חיים ארוכה מאוד [אבן עזרא].
הבטחה לשמחה פתאומית ומתמדת מעוררת קושי, שכן טבע האדם הוא להתרגל לטוב, כך שהשמחה מאבדת מעוצמתה עם הזמן. לכן, המילים אֲשֶׁר אֲנִי בוֹרֵא מצביעות על כך שה' ישנה את טבע האדם, כך שיוכל לחוות התחדשות ושמחה תמידית ללא הפסק [מלבי"ם]. רוב הפרשנים מסכימים כי השימוש בפועל בוֹרֵא כאן אינו מכוון ליצירת יש מאין, אלא לחידוש מוחלט ושינוי מהותי של המציאות הקיימת [רד"ק, אבן עזרא]. לפי גישה נוספת, המילים מתייחסות לעם ישראל ולירושלים עצמם, שה' עתיד לברוא ולחדש אותם [שד"ל].
בסיום הפסוק, כִּי הִנְנִי בוֹרֵא אֶת יְרוּשָׁלִַם גִּילָה וְעַמָּהּ מָשׂוֹשׂ, ירושלים והעם עוברים התמרה שלמה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעיר תהפוך כולה למהות של שמחה, והעם לבריה חדשה של ששון [שד"ל, ביאור שטיינזלץ], ויש הסבורים ששמותיהם ממש יוחלפו ל"גילה" ו"משוש" [רד"ק, מצודת דוד]. ירושלים עצמה תהווה מקור של שמחה פנימית ותמידית בזכות השכינה והאור האלוהי שיאירו בה, ואילו העם, בהצלחתו ובריבויו, ישמש כביטוי החיצוני והנראה לעין של אותה שמחה [מלבי"ם]. אף שהשלום והטובה יהיו נחלת העולם כולו, העיר ירושלים מודגשת במיוחד משום שהיא העיקר, וממנה יצאו השלום והתורה לכל העמים [רד"ק].