בעידן הגאולה, השמחה לא תהיה נחלתם של בני האדם בלבד, אלא ה' בכבודו ובעצמו ישמח בעמו ובעירו, ובעולם החדש יישמעו רק קולות של שמחה לישראל [שד"ל, ביאור שטיינזלץ].
המילה וְגַלְתִּי נגזרת מלשון גילה [מצודת ציון]. הפרשנים מסבירים כי בזמן חורבן ירושלים וגלות ישראל לא הייתה שמחה לפני ה', ולכן כאשר העיר תיבנה מחדש והעם יהיה בטובה, תשוב השמחה לפניו [מצודת דוד]. צער השכינה וגלותה היו בעבור ישראל, ובזמן הגאולה, כאשר העם ישוב לעבוד את ה' כרצונו, ה' ישמח בירושלים המייצגת את השכינה, ומתוך אהבה וחמלה יקרא לישראל עמו [חומת אנך]. שמחה אלוהית זו נובעת מכך שהעם יעשה את רצון ה', יהיו עבדיו ובחיריו, וכבודו ישכון בעיר [רד"ק]. בנוסף, ה' יגיל בירושלים בכך שיראה בה אותות ומופתים תמידיים, ויציג את שמחתו בעמו לעיני עמים רבים [מלבי"ם].
ההבטחה כי וְלֹא יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה משמעותה שצרות לא יבואו עליהם עוד [מצודת דוד]. קולות אלו נשמעים בדרך כלל בעיר בעקבות מלחמה, שבי, חללים או מוות בטרם עת. לעתיד לבוא, לא יהיו עוד חרב ומלחמה, ובני האדם יאריכו ימים וימותו רק בשיבה טובה ומלאת ימים, כך שלא יהיה צורך לבכות עליהם, כפי שמוכח מהפסוק הבא [אבן עזרא, רד"ק].
לצד זאת, ישנה הבחנה מהותית בין סוגי הקולות שייפסקו: בְּכִי מבטא אבל על צרה שכבר התרחשה והסתיימה, כדוגמת אבל על מת, בעוד שזְעָקָה היא צעקה לעזרה ולהצלה מפני אסון שמתקרב ובא, מצב שבו עדיין קיימת תקווה לישועה. שני המצבים הללו, הן הצער על העבר והן החרדה מפני העתיד, ייעלמו כליל מירושלים [מלבי"ם].