תמונה נוקבת של צביעות דתית והתנשאות עולה מן הכתוב. אנשים השקועים עמוק בטומאה ובחטא תופסים את עצמם, באופן אירוני ומעוות, כעליונים מבחינה רוחנית, ודורשים מאחרים לשמור מהם מרחק. עיוות מוסרי זה, שבו חוטאים מציגים את עצמם כקדושים, מעורר זעם אלוהי חריף ומתמשך.
ביחס למילים הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי, הפרשנים מסכימים כי הכתוב מתאר מצב אבסורדי. אותם אנשים שנטמאו במעשים רעים ובמאכלים אסורים, פונים דווקא אל האנשים הצדיקים והטהורים, ומזהירים אותם לעמוד במקומם, להתרחק ולא לגעת בהם [רש"י, רד"ק, אבן עזרא].
את ההצדקה לריחוק, המבוטאת במילה קְדַשְׁתִּיךָ, מסבירה הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים כהכרזה של החוטאים: "אני קדוש וטהור יותר ממך", ולכן הם דורשים מהטהורים שלא יטמאו אותם במגעם [רש"י, רד"ק, שד"ל, אבן עזרא]. מנגד, יש המפרשים כי מרוב שאותם צבועים מחזיקים מעצמם קדושים, הם מזהירים אחרים שכל מי שייגע בהם "יתקדש" בעצמו, בדומה למי שנוגע במזבח המקודש [מלבי"ם].
על התנהגות עיוורת ומתנשאת זו נאמר אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם. מעשיהם הרעים ודבריהם של החוטאים, אשר אינם מכירים ברעתם, מעוררים את כעסו של ה' [מצודת דוד, רד"ק]. המילה עָשָׁן משמשת כאן כביטוי ציורי לכעס וחימה, והמילה יֹקֶדֶת משמעה בוערת [מצודת ציון, שד"ל]. זעם זה בוער לפני ה' תמיד, ויש המציינים כי אש זו של כעס דולקת עליהם ועל זרעם, והיא שהובילה לעונש של גלות ארוכה ומתמשכת [רד"ק].