הפער העמוק בין גורלם של הצדיקים לגורל החוטאים בא לידי ביטוי מוחשי באמצעות הקולות שהם משמיעים. כהמשך טבעי לסעודה, שבה נהוג לשמוח ולהרים קול בשיר לאחר האכילה והשתייה, כך יָרֹנּוּ עבדי ה׳ וישירו בשמחה [רד"ק]. שירתם נובעת מִטּוּב לֵב, מתוך אושר אמיתי על טובתם ועל בניין ציון, ולא מתוך שמחה לאיד על צרתם של החוטאים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לעומתם, החוטאים ירימו גם הם את קולם, אך קול זה יהיה הפוך לחלוטין, קול של צער, יגון ודיכאון [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מצביעים על הבדל מהותי בין שני סוגי הסבל המתוארים כאן: כְּאֵב לֵב מבטא מכאוב חיצוני, שבעקבותיו האדם עדיין זועק ומבקש ישועה. אולם שֵׁבֶר רוּחַ הוא מצוקה פנימית עמוקה המעידה על ייאוש ואובדן תקווה. מתוך שבר פנימי זה, החוטאים כבר אינם צועקים לעזרה, אלא רק תְּיֵלִילוּ, משמיעים קול יללה על העבר שאבד [מלבי"ם]. המילה תְּיֵלִילוּ עצמה משמעותה להשמיע קול יללה של בכי וקינה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].