ישעיהו, פרק ס״ה, פסוק י״ד

הפער העמוק בין הצדיקים לחוטאים ניכר מוחשית בקולות שהם משמיעים. כהמשך טבעי לסעודה, הִנֵּה עֲבָדַי יָרֹנּוּ וישירו בשמחה על טובתם ועל בניין ציון, ושירתם הנובעת מִטּוּב לֵב אינה נובעת משמחה לאיד. לעומתם, החוטאים ישמיעו קולות הפוכים של צער ויגון, כאשר תחילה וְאַתֶּם תִּצְעֲקוּ מִכְּאֵב לֵב, המבטא מכאוב חיצוני שבעקבותיו עדיין זועקים ומבקשים ישועה. אולם לבסוף, וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ, מתוך מצוקה פנימית עמוקה של ייאוש ואובדן תקווה, מצב שבו כבר לא זועקים לעזרה אלא רק משמיעים קול יללה וקינה על העבר שאבד.