הפסוק פונה אל רשעי ישראל אשר כפרו בה', החזיקו בעבודה זרה, ועל כן יאבדו ברשעתם ולא יזכו לראות בטובת העתיד לבוא [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. הנביא מאשים אותם כעֹזְבֵי ה' הַשְּׁכֵחִים אֶת הַר קָדְשִׁי, שכן הם זנחו את בית המקדש, המקום היחיד שבו ראוי להקריב קורבנות, ובמקום זאת פנו לפולחן זר [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
המשך הפסוק, הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי מִמְסָךְ, מתאר את המנהג הקדום של עריכת שולחנות מאכל ומזיגת משקאות לכבוד אלילים [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. המילה מִמְסָךְ מתארת יין המזוג כראוי במים לשם ניסוך [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא].
באשר לזהותם של לַגַּד ולַמְנִי, קיימות במקורות מספר גישות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בשמות של כוכבים, מזלות או אלילי גורל. לַגַּד מזוהה לרוב עם כוכב צדק (יופיטר), שנחשב באותה תקופה למזל המביא טובה, שפע והצלחה [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, שד"ל]. לגבי לַמְנִי, יש המזהים אותו ככוכב נוגה (ונוס), שנחשב למזל ההצלחה השני בחשיבותו [שד"ל]. פרשנים אחרים מסבירים שלַמְנִי קשור לשורש מ.נ.ה (מניין), ומתייחס למערכות כוכבים בעלות מספר מוגדר של כוכבים, או לשבעת כוכבי הלכת [רד"ק, אבן עזרא]. דעה נוספת גורסת כי גד ומני הם למעשה השמש והירח [שד"ל].
מנגד, גישה שונה לחלוטין מציעה כי הפסוק אינו עוסק בפולחן כוכבים, אלא בחיי נהנתנות. לפי פירוש זה, המילה לַגַּד נגזרת מהמילה "גדוד", והמילה לַמְנִי משמעותה "מניין" ומספר. כלומר, מדובר באנשים שמתקבצים בחבורות גדולות כדי לאכול, לשתות ולרדוף אחר תענוגות, תוך התעלמות מוחלטת ממעשי ה' [מלבי"ם]. בדומה לקשר המילולי למילה "מניין", יש מי שמפרש שהמילה לַמְנִי מתייחסת למספרם של כומרי העבודה הזרה, שעבורם היו החוטאים ממלאים את קערות היין [רש"י].