תארו לעצמכם עץ חזק ויציב שעומד ברוח. עכשיו דמיינו עלה אחד קטן, יבש, שניתק מהעץ ומתעופף לכל עבר. כך בדיוק הרגישו בני ישראל כשהיו רחוקים מארצם והבינו שטעו. הם מתוודים על המצב שלהם ואומרים וַנְּהִי כַטָּמֵא, כלומר, הם מרגישים מרוחקים כאילו התלכלכו במעשים לא טובים. במצב כזה, כשכולם טועים, קשה למצוא מישהו חזק שיעזור לחבר שלו לחזור לדרך הנכונה.
אפילו כשהם כבר עושים מעשים טובים, הם מרגישים שהם וּכְבֶגֶד עִדִּים, כמו סמרטוט ישן ומלוכלך. למה שמעשה טוב ירגיש ככה? כי לפעמים עושים אותו לא מכל הלב, אלא רק מתוך גאווה וכדי להראות לכולם.
בגלל החולשה הפנימית הזו, העם מעיד על עצמו וַנָּבֶל כֶּעָלֶה. הם איבדו את הכוח שלהם והפכו להיות כמו עלה יבש שנושר מהעץ, עלה חלש שאין בו פירות של מעשים טובים אמיתיים. וכשהם במצב כזה, קורה הדבר האחרון: וַעֲוֹנֵנוּ. העוונות והטעויות שלהם דומים לרוח חזקה. אדם שיש לו אמונה חזקה הוא כמו עץ עם שורשים עמוקים ששום סערה לא יכולה להזיז. אבל כשהעם הפך לעלה יבש בלי שורשים, קל מאוד לרוח של יצרים וטעויות להעיף אותו לכל כיוון ולהרחיק אותו ממקומו.