הנבואה מדמה את גורלם של צדקיהו, שריו ושאר העם שנותרו בארץ יהודה או עברו למצרים, לתאנים פגומות שאינן ראויות למאכל. קבוצות אלו, שלא גלו לבבל, עתידות לסבול מריחוק, דחייה חברתית ואף כליה.
הפרשנים מבארים כי הדימוי וְכַתְּאֵנִים הָרָעוֹת אֲשֶׁר לֹא־תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ מצביע על כך שהנשארים יהיו שנואים ומרוחקים מחברת בני אדם [מצודת דוד], או שפשוט יושלכו לאבדון ולכליה [ביאור שטיינזלץ].
באשר לביטוי כִּי־כֹה אָמַר ה', עולה קושי תחבירי בקרב הפרשנים סביב השימוש במילה "כי", הנראית חריגה בהקשר זה [מלבי"ם]. גישה אחת מסבירה כי מטרת הביטוי היא להבהיר לנביא שהתיאור הקשה של התאנים לא נבע מדעתו האישית, אלא ה' הוא ששם את דברי הנבואה העתידית בפיו [מלבי"ם]. גישה אחרת מפרשת את הרצף כהבטחה ישירה: כשם שהתאנים רעות, כך אומר ה' כי כֵּן אֶתֵּן אֶת־צִדְקִיָּהוּ, כלומר, כך יהיו גם המלך והנשארים – שנואים ומרוחקים [רד"ק, מצודת דוד].
בנוגע לקבוצה המוזכרת בסוף הפסוק, וְהַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, נחלקות הדעות באשר לזהותה ההיסטורית. יש הסבורים כי מדובר באנשים שברחו למצרים מפחד נבוכדנאצר, או באלו שהוגלו לשם על ידי המצרים יחד עם המלך בן יאשיהו [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המזהים קבוצה זו עם שארית העם שהלכה למצרים מאוחר יותר עם יוחנן בן קרח, והתיישבה שם בניגוד מפורש לציווי ה' [רד"ק, מצודת דוד].