עונש הגלות מביא עמו מציאות קשה, שבה המודחים מארצם הופכים לסמל של סבל, ולמקור של חרדה וזעזוע עבור העמים שסביבם. המילה לזועה נכתבת כך, אך נקראת לְזַעֲוָה. הפרשנים מציינים כי אין הבדל במשמעות בין הכתיב לקרי, וזוהי תופעה לשונית שבה אותיות מתחלפות בתוך המילה מבלי לשנות את מובנה [רד"ק, מנחת שי]. כמו כן, המילים לחרפה ולשנינה נכתבות בפסוק ללא האות וי"ו בראשן [רד"ק, מנחת שי].
משמעות המילה לזעוה היא רעד, רתת, חלחלה ואימה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. באשר לשאלה מי הוא זה שרועד וחרד, עולות שלוש גישות מרכזיות מתוך המקורות: יש המפרשים כי אומות העולם הן אלו שיזדעזעו ויחרדו כאשר ישמעו על הרעה הגדולה שבאה על הגולים [רש"י]. לעומת זאת, יש המסבירים כי ה׳ מוסר את הגולים לידי ממלכות הארץ, והממלכות עצמן הן אלו שיחרידו את הגולים וירעו להם [מצודת דוד]. גישה שלישית קושרת זאת לרדיפה היסטורית, ומסבירה כי הממלכות שיארחו את הגולים יזדעזעו ויסבלו בעצמן, משום שנבוכדנצר מלך בבל ירדוף אחרי הגולים אל תוך אותן ארצות [מלבי"ם].
המשך הפסוק מפרט את ההשפלה החברתית שיחוו הגולים בכל מקום שאליו יובילו אותם. הם יהיו לחרפה, כלומר יסבלו מבושה וגידופים בכל מקום, גם באזורים שאליהם לא תגיע ידו של נבוכדנצר [מצודת דוד, מלבי"ם]. הם יהפכו ולמשל, כך ששמם יהיה לדוגמה ולסמל לצרות ולאסונות קשים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
המילה לשנינה נגזרת מלשון סיפור ואמירה [מצודת ציון]. משמעותה היא שהבריות יעסקו בהתמדה בסיפור הפורענות והצרות שפקדו את הגולים [רש"י, מצודת דוד], תוך שימוש בדיבור קשה ובלעג [ביאור שטיינזלץ]. לבסוף, הם יהיו ולקללה, שכן בני אדם ישתמשו בהם כמטבע לשון, ויקללו את שונאיהם שגורלם יהיה כגורלם של גולים אומללים אלו [מצודת דוד].