הבטחה אלוהית להשגחה, לשיבה לארץ ולביסוס מחודש וקבוע ניתנת לגולים. ה' מבטיח וְשַׂמְתִּי עֵינִי, כלומר הוא ישגיח עליהם לטובה וישמור עליהם בזמן שהותם בגולה [מצודת דוד]. לאחר מכן, וַהֲשִׁבֹתִים, מלשון השבה, ה' יחזיר אותם אל הארץ [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], הבטחה המכוונת היסטורית לשיבתם ארצה בתקופת ימי בית שני [מצודת דוד].
המשך הפסוק מציג הבטחה כפולה ליציבות. תחילה נאמר וּבְנִיתִים וְלֹא אֶהֱרֹס, כאשר הפועל אֶהֱרֹס מבטא נתיצה ושבירה [מצודת ציון]. הבטחה זו מבוססת על כך שהגולים כבר עברו את הצרה וקיבלו את עונשם, ולכן מעתה לא צפויה להם עוד הריסה אלא רק בניין עם שובם לירושלים. מצבם מנוגד לזה של הנשארים בירושלים, שטרם נענשו ולכן עדיין צפויים לחורבן [מצודת דוד].
לבסוף, הפסוק חותם במילים וּנְטַעְתִּים וְלֹא אֶתּוֹשׁ. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה אֶתּוֹשׁ היא עקירה. חלק זה של הפסוק משמש ככפל לשון, החוזר על רעיון הבניין והיציבות שהוזכר קודם לכן במילים שונות, במטרה לחזק את ההבטחה [מצודת דוד].