ירמיהו, פרק כ״ד, פסוק ו׳

ה' מבטיח לגולים השגחה, שיבה לארץ וביסוס מחודש וקבוע. הוא מצהיר וְשַׂמְתִּי עֵינִי, כלומר ישגיח עליהם לטובה וישמור עליהם בעת שהותם בגולה, ולאחר מכן וַהֲשִׁבֹתִים, יחזיר אותם ארצה בתקופת ימי בית שני. מכיוון שהגולים כבר עברו את הצרה וקיבלו את עונשם, מובטח להם וּבְנִיתִים וְלֹא אֶהֱרֹס, כך שמעתה לא צפויה להם נתיצה ושבירה אלא רק בניין, בניגוד לנשארים בירושלים שטרם נענשו ועדיין צפויים לחורבן. כדי לחזק את ההבטחה ליציבות, הרעיון מוצג שוב בכפל לשון במילים וּנְטַעְתִּים וְלֹא אֶתּוֹשׁ, שמשמעותן נטיעה ללא עקירה.