קרה לכם פעם שבניתם מגדל יפהפה מקוביות, ופתאום הוא נפל ונהרס? באותו רגע זה מרגיש כאילו הכול אבוד, אבל בעצם זו הזדמנות לבנות מגדל חדש, חזק וטוב יותר. זה בדיוק מה שהרגישו בני ישראל. ירושלים נחרבה, והעם היה בטוח שהעיר נמסרה למלך בבל לתמיד. בגלל המלחמות והצרות הקשות, הם חשבו שה' עזב אותם לגמרי.
אבל דווקא מתוך העצב הגדול, ה' שולח להם נבואה של תקווה. המילה וְעַתָּה היא כמו קריאה שמבקשת מהם לשים לב, והמילה לָכֵן מזכירה לעם שאין שום דבר שה' לא יכול לעשות. ה' מתחיל לדבר אֶל־הָעִיר הַזֹּאת, כלומר הוא מדבר על ירושלים, ומסביר שהחורבן הוא לא הסוף. ה' החריב את המקום רק כדי לתקן אותו בעתיד. ממש כמו שעוקרים צמח ישן כדי לשתול במקומו עץ חדש ובריא, כך ה' מבטיח שהעיר תמיד תהיה שייכת לו. הוא יתקן הכול, ואחרי שבעים שנה של גלות בבבל, הוא יאסוף את העם חזרה הביתה ויושיב אותם בירושלים בשלום ובביטחון.