חשבתם פעם איך קנו שטח או שדה בימי קדם, כשרצו להיות בטוחים שהמכירה תישאר בתוקף להרבה מאוד שנים? כשירמיהו קונה את השדה, הוא דואג לעשות זאת בצורה מסודרת ומדויקת, בדיוק כפי שהיה נהוג באותם ימים. הוא משתמש בסֵפֶר הַמִּקְנָה, שהוא בעצם חוזה המכירה של השדה.
כדי למנוע רמאויות, היו מכינים שני שטרות. השטר הראשון היה אֶת־הֶחָתוּם, שטר שהיה קשור, סגור ושמור היטב עם חותמות כדי שאף אחד לא יוכל לזייף או לשנות את מה שכתוב בו. השטר השני היה וְאֶת־הַגָּלוּי, עותק פתוח שיישאר בידיים של הקונה. כך, אם ירמיהו יצטרך להוכיח למישהו שהשדה באמת שייך לו, הוא יוכל להראות את השטר הגלוי לכולם, מבלי לפתוח ולהרוס את החותמות של השטר המקורי.
בתוך החוזים האלו נכתבו כל פרטי המכירה, שנקראים הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים. המילה הַמִּצְוָה מתארת את החוקים של התורה שקשורים למכירת אדמה, כמו למשל החובה להחזיר את השדה לבעלים בשנת היובל. לעומת זאת, המילה וְהַחֻקִּים מתארת את המנהגים והכללים המקומיים של אותה תקופה, שהיו רגילים להשתמש בהם בכל פעם שעשו עסקאות ומסחר.