ההנהגה האלוהית פועלת לאורך ההיסטוריה כולה, ורואה את כל הדורות מראשית ועד סוף כשלשלת אחת ארוכה. מתוך ראייה כוללת זו, ניצבת מידת החסד הממושכת מול מידת הדין המדוקדקת, תוך תיאור עוצמתו של ה' השולט במערכות הבריאה כולן.
בתיאור מידת החסד, ה' עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים, כלומר מעניק חסד לזרעם של הצדיקים עד אלפי דורות בזכות צדקת אבותם [מצודת דוד], כחלק מאותה הנהגה כללית של העולם [מלבי"ם]. מנגד, כאשר מדובר במידת הדין, הוא וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל־חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם, כפי שכבר נכתב בתורה [ביאור שטיינזלץ]. המילה אֶל־חֵיק, שלפי חלק מהמסורות נכתבת בכתיב מלא עם האות יו"ד [מנחת שי], משמעותה שהעונש משולם אל תוך קרבם של הבנים [מצודת דוד]. עם זאת, הפרשנים מסכימים כי הענשת הבנים על חטאי אבותם אינה שרירותית, אלא מתקיימת אך ורק כאשר הבנים אוחזים במעשי אבותם, הולכים אחריהם וממשיכים באותה דרך רעה.
הפסוק נחתם בשורת תארים המבטאים את השגחתו של ה'. הוא נקרא הָאֵל הַגָּדוֹל משום שהוא כולל ומקיף את כל הסיבות והתוצאות בעולם, והוא הַגִּבּוֹר ביכולתו לשנות את מערכות הטבע ולפעול בדרך פלא [מלבי"ם]. עם זאת, בולט היעדרו של התואר "והנורא" המקובל להצטרף לתארים אלו. השמטה זו מכוונת, שכן ירמיהו הנביא ראה את הכשדים עובדי האלילים מרקדים ושולטים בהיכל ה', ולכן שאל "איה נוראותיו?" ונמנע מלהזכיר תואר זה [רש"י, רד"ק]. לבסוף, הוא נקרא יְהֹוָה צְבָאוֹת, שכן הוא המושל על כל צבאות הבריאה בהנהגתו הכללית [מלבי"ם].