הקשר בין ה' לעמו מקבל ממד נצחי ומוחלט, שאינו תלוי עוד בדבר, אלא מבוסס על הבטחה אלוהית בלתי ניתנת להפרה. הפרשנים מסכימים כי ההבטחה לבְּרִית עוֹלָם משמעותה ברית קבועה שתתקיים לנצח ושה' לעולם לא יסור ממנה. במסגרת ברית זו ה' מבטיח אֲשֶׁר לֹא אָשׁוּב מֵאַחֲרֵיהֶם לְהֵיטִיבִי אוֹתָם, כלומר הוא לא יפנה מהם וימשיך להשפיע עליהם טובה תמיד [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מבחינת מסורת הכתיב של הפסוק, המילה "אותם" נכתבת כאן במלואה עם האות וי"ו [מנחת שי].
לגבי חלקה השני של ההבטחה, וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם לְבִלְתִּי סוּר מֵעָלָי, הפירוש הבסיסי הוא שה' יטע בלב העם את יראתו כדי שגם הם מצידם לא יסורו מדרכו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. ה[מלבי"ם] מציג קשר סיבתי עמוק בין שני חלקי הפסוק ומסביר את המנגנון של אותה ברית. לדבריו, מאחר שהברית החדשה שה' כורת עם העם היא החלטית וללא תנאים, ה' חייב לסלק את הגורם היחיד שעלול לגרום להפרתה, והוא החטא. לכן, הפעולה של נתינת היראה בלב העם נועדה למנוע מהם לחטוא ולסור מה'. כך נוצר מצב שלם: העם מקבל עליו את יראת ה', ה' שומר עליהם מן החטא כדי שהברית לא תופר, וכתוצאה מכך הברית נשארת נצחית ומאפשרת לה' להמשיך ולהיטיב עמם בלב שלם.