ירמיהו עומד מול חורבנה הבלתי נמנע של ירושלים, ומביע פליאה עמוקה על הסתירה לכאורה שבין המציאות הקשה לבין ציוויו של ה'. חורבן העיר מובטח ומוחלט בשל שלוש סיבות מרכזיות [מלבי"ם]. ראשית, האיום החיצוני: הסוללות כבר הוקמו. מונח זה מתאר תלי עפר גבוהים שנשפכו סביב חומות העיר כדי לאפשר לחיילים לטפס ולחדור לתוכה [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], או לחלופין, מכונות מצור מעץ המשליכות אבנים על החומות [רד"ק], ואף כלי נשק גדולים כתותחים [צאינה וראינה]. לוחמי האויב העומדים על סוללות אלו הופכים את כיבוש העיר לעובדה מוגמרת [מצודת דוד].
שנית, הקריסה הפנימית: וְהָעִיר נִתְּנָה בידי הכשדים משום שלאנשי העיר לא נותר כוח להתגונן, שכן הם הוכרעו מִפְּנֵי הַחֶרֶב וְהָרָעָב וְהַדָּבֶר המשתוללים בתוכה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. שלישית, הגזירה האלוהית: וַאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ התקיים במלואו, והרעה שה' גזר על העיר הפכה למציאות גלויה לעין [רש"י, מלבי"ם, מצודת דוד].
מתוך מציאות אבודה זו של חורבן משולש, עולה תמיהתו הגדולה של הנביא. אם העיר נדונה לכיבוש ולחורבן, מדוע ה' מצווה עליו לקנות שדה בכסף ובעדים? הרי נתינת העיר בידי הכשדים והתקווה ליישוב הארץ מחדש נראים כדברים הסותרים זה את זה [מלבי"ם, צאינה וראינה].
קושי זה מקבל רובד נוסף מתוך ההלכה. על פי הדין, אדם המוכר את שדהו "מפני רעתה", כלומר בשל סכנה או חוסר תועלת, יכול להקנות את השדה באמצעות שטר בלבד, ללא צורך בתשלום כסף. המצור הבבלי והסוללות המקיפות את העיר הם ההוכחה המובהקת ביותר לשדה הנמכר מפני רעתו. לאור זאת, ירמיהו תמה מדוע ה' דרש ממנו לקנות את השדה דווקא בכסף ולא הסתפק בשטר. התשובה האלוהית לכך היא שקנייה זו נועדה לשמש כאות וסימן לעתיד, להבטיח שיום יבוא ושדות ישובו להיקנות בכסף מלא בארץ ישראל [צוארי שלל, חומת אנך].