תפילתו של ירמיהו בוקעת מתוך מצוקה ומבוכה עמוקה לנוכח הציווי האלוהי לקנות שדה רגע לפני חורבן ירושלים. המילה אֲהָהּ מבטאת צעקת יללה, כאב וצער של הנביא [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. ירמיהו פונה אל ה' מתוך הבנה כי בהיותו בורא השמים והארץ, הוא יודע כול וכול יכול, ומתוך כך עולה תמיהתו: הרי גלות העם ידועה וגלויה לפני ה', ואם כן, מה פשר ההוראה לקנות את השדה? [רש"י, מצודת דוד]. ייתכן, קיווה הנביא, שחסדיו של ה' וזכות האבות פעלו את פעולתם, חרון האף שקע, והעיר לא תיפול בידי הכשדים [רד"ק].
הנביא מבסס את פנייתו על שלמות מעשה הבריאה וההשגחה. הבריאה מתוארת בשני רבדים: בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל מצביע על עצם בריאת היש מאין וקביעת חוקי הטבע הראשוניים, בעוד שהביטוי וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה מתאר את ההשגחה והקיום התמידי של העולם. ה' מחדש בכל רגע את מעשה בראשית, ואלמלא זרועו הנטויה הפועלת תמיד, המציאות כולה הייתה מתבטלת באחת [מלבי"ם].
מתוך כך, מצהיר הנביא כי לֹא יִפָּלֵא מִמְּךָ כָּל דָּבָר. רוב הפרשנים מסבירים את המילה יִפָּלֵא בהקשר של ידיעה – עניין המכוסה, נעלם או נכחד. מאחר שה' עשה את הכול, שום דבר המתרחש בשמים או בארץ אינו נסתר מעיניו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד ומצודת ציון]. הצירוף כָּל דָּבָר משמעותו כל עניין שהוא, ללא יוצא מן הכלל [מצודת ציון]. מנגד, יש המפרשים ביטוי זה בהקשר של יכולת – דבר לא ייבצר מיכולתו של ה' [ביאור שטיינזלץ]. לפי גישה זו, כשם שה' מקיים את הטבע בכל רגע, כך אין זה פלא או קושי עבורו לשנות את חוקי הטבע או להרוס אותם, שכן הדבר דורש רק את הסתלקות כוחו המקיים [מלבי"ם].