בליבה של ירושלים הנצורה, רגע לפני חורבנה, ירמיהו הנביא משלים עסקת קנייה תמוהה שציווה עליו ה', ורק לאחר מכן פונה אליו בתחינה. תזמון התפילה אינו מקרי, והוא נושא משמעות עמוקה באשר לנאמנותו של הנביא ולשאלות האמוניות שהוא מציג.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת בשאלה מדוע התפלל ירמיהו דווקא אַחֲרֵי תִתִּי, ולא לפני כן. ההסבר לכך הוא שירמיהו ביקש להפגין ציות מוחלט לה'. אילו היה מתפלל ושואל שאלות לפני השלמת העסקה, עלולים היו לחשוב שהוא מתלונן, מהסס, או מנסה להתחמק מהוצאת כספו על שדה אבוד מראש [מלבי"ם, אברבנאל]. במקום זאת, הוא ביצע את הציווי במלואו, הוציא את כספו על נכס שידע כי לא יזכה בו, ורק לאחר שסיים את הקנייה ומסר את השטר לברוך התפנה לשפוך את שיחו [אברבנאל]. באשר למונח סֵפֶר הַמִּקְנָה, הכוונה כאן היא ל"ספר הגלוי", כלומר לחלקו הפתוח של שטר הקניין, והכתוב מזכיר רק אותו לשם הקיצור שכן הוא המסמך העיקרי [מצודת דוד].
לאחר שהוכיח את נאמנותו במעשה, ירמיהו פונה לה' מתוך מצוקה פנימית ופליאה עצומה. בתפילתו הוא מצהיר כי ה', בורא השמים והארץ, יודע את כל הנסתרות ומודע היטב לכך שעם ישראל עתיד לצאת לגלות, ולכן עולה השאלה המתבקשת: מדוע ציווית אותי לקנות את השדה? [צאינה וראינה].
תפילה זו מבוססת על בירור לוגי ותיאולוגי מעמיק. ירמיהו סוקר את כל הסיבות האפשריות שאולי בגללן ירושלים תינצל, ושולל אותן אחת לאחת. הוא יודע שה' מודע למצור הכשדים, שאין מניעה מכוחו להעניש, שהוא משגיח על מעשי בני האדם, ושהחורבן הוא עונש צודק לחלוטין על חטאי העם. מתוך ההבנה המוחלטת שאין שום סיבה טבעית או ניסית שתמנע את נפילת העיר, זעקתו של הנביא מתעצמת: הרי הכסף פוזר לחינם, והעדים שחתמו על השטר יגלו בקרוב. מטרת תפילתו היא אפוא לבקש מה' שיסביר לו את פשר הציווי הבלתי הגיוני הזה, ומתוך כך לעורר את רחמיו של ה' בתקווה לגלות ייעוד חיובי ועתיד טוב יותר לישראל [אברבנאל].