רכישת קרקע בעת העתיקה דרשה תיעוד משפטי מדוקדק כדי להבטיח את תוקפה לדורות. ירמיהו משלים את קניית השדה באמצעות מערכת שטרות מפורטת, המשקפת את נוהגי המשפט והמסחר של אותה תקופה.
הפרשנים מסכימים כי סֵפֶר הַמִּקְנָה הוא שטר המכירה וחוזה הקניין. עם זאת, הם נחלקים בהבנת המבנה המדויק של השטרות המוזכרים בהמשך, אֶת־הֶחָתוּם ואֶת־הַגָּלוּי.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהיו אלו שני שטרות נפרדים, כפי שהיה מקובל באותם ימים [רד"ק, מלבי"ם]. השטר האחד היה חתום, קשור ושמור היטב כדי למנוע זיופים, והשטר השני היה עותק פתוח וגלוי שהוחזק בידי הקונה. מטרת השטר הגלוי הייתה לאפשר לקונה להוכיח את בעלותו על הקרקע בכל עת ולהראותו לכל, מבלי שיצטרך לפתוח ולהרוס את חותמות השטר המקורי [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. יש אף הסבורים כי מדובר היה בשלושה ספרים נפרדים לחלוטין [רד"ק, מלבי"ם].
גישה אחרת מתמקדת בתוקף המשפטי והפומבי של השטרות ולא רק בצורתם הפיזית. לפי גישה זו, השטר החתום הוא זה שנחתם כדין על ידי המוכר [מצודת דוד] או על ידי העדים [רש"י]. לעומתו, השטר הגלוי מייצג את אישור בית הדין המקיים את השטר והופך אותו למפורסם ופומבי, כדי שהמכירה תישאר בתוקף גם אם העדים ימותו [רש"י]. לחלופין, זהו שטר המעיד שהמכירה נעשתה בפרהסיה וללא עוררין [מצודת דוד]. פירוש ייחודי נוסף מציע כי השטר הגלוי נועד להעיד שגילו את אוזנם של קרובי המשפחה והציעו להם לקנות את השדה תחילה בטרם נמכר לאחר, בדומה למעשהו של בועז במגילת רות [רד"ק בשם אביו].
בתוך השטרות נכללו הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים. מילים אלו מתארות את פרטי המכירה ותנאיה [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. באופן ממוקד יותר, המילה "מצווה" מתייחסת לדיני התורה המחייבים במכירת קרקע, כגון החזרת השדה ביובל ליורשים או חישוב המחיר לפי מספר שנות התבואה. לעומת זאת, המילה "חוקים" מתייחסת לנימוסי המדינה ולמנהגים המקומיים שנהגו באותה תקופה בענייני שטרות ומסחר [רד"ק, מלבי"ם].