כליאתו של ירמיהו הנביא נבעה מתגובתו הישירה של השלטון לנבואות החורבן הקשות והמפורטות שנשא. המילים אֲשֶׁר כְּלָאוֹ צִדְקִיָּהוּ... לֵאמֹר מלמדות כי עילת המאסר הייתה עצם אמירת הנבואה. המלך צדקיהו שלח לכלוא את ירמיהו בטענה ובדרישה לדעת מַדּוּעַ אַתָּה נִבָּא לֵאמֹר את הדברים הללו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הנבואה שהובילה למאסר הייתה ברורה ולא הותירה מקום לספק. תחילתה, המופיעה בפסוק זה, היא ההכרזה מאת ה׳: הִנְנִי נֹתֵן אֶת־הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ־בָּבֶל – מסירת ירושלים לידי הבבלים ולכידתה. עם זאת, הרקע המחמיר למאסר נובע מכך שהנבואה פירטה את שלבי החורבן באופן מדויק ואישי כלפי המלך. ירמיהו לא הסתפק בנבואה כללית על חורבן העיר, אלא חזה במדויק את השתלשלות האירועים: הוא ניבא כי צדקיהו ינסה להימלט בסוף המצור אך ייתפס, יוסגר לידי שונאו מלך בבל, ויישפט פנים אל פנים על כך שהפר את שבועתו. יתרה מכך, הנבואה רמזה על עונשו האכזרי של צדקיהו – ניקור עיניו, כך שהדבר האחרון שיראה יהיה מלך בבל [מלבי"ם]. פירוט מוחלט זה של חורבן הארץ ומפלתו האישית של המלך, הוא שהוביל את צדקיהו לכלוא את הנביא.