הקשר בין ה' לעם מתואר כנתק תקשורתי יזום וכהתעלמות מכוונת מהדרכה. למרות מאמצים מתמידים ומסורים לכוון את העם לדרך הישר, הם מפגינים התחמקות פעילה וסירוב מוחלט להפנים את המסר המוסרי.
הביטוי וַיִּפְנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים ממחיש את ההתעלמות. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמדובר בהשאלה מיחסי אנוש: בדומה לאדם המסרב לשמוע את דברי חברו ומפנה לו את גבו, כך נהג העם כלפי ה' [מצודת דוד]. הפניית העורף התרחשה דווקא ברגעים שבהם ניסה ה' להשיב את העם אל דרך הטוב [מלבי"ם].
על אף דחייה זו, הניסיון לחנך את העם לא פסק. המילה וְלַמֵּד מנוסחת כפעולה סבילה ומתמשכת, המעידה על כך שהעם היה נתון תדיר להדרכה [רש"י]. פעולת הלימוד נעשתה באמצעות נביאי האמת [רד"ק, מצודת דוד], והביטוי הַשְׁכֵּם וְלַמֵּד מדגיש כי הדרכה זו לא ניתנה באופן חד-פעמי, אלא בחריצות, בזריזות ובהתמדה רבה [מצודת דוד, מלבי"ם].
בסופו של דבר, המאמץ נתקל באטימות מוחלטת, כפי שמתבטא במילים וְאֵינָם שֹׁמְעִים לָקַחַת מוּסָר. סירוב זה משקף את עומק רשעתם [אברבנאל]. העם לא רק סירב לקבל את התוכחה כדי ליישר את דרכו [מצודת דוד], אלא נמנע מעצם ההקשבה לדברים, שכן רק דרך שמיעה פתוחה ניתן להפנים מוסר ולתקן את המעשים [מלבי"ם].