בעיצומם של מאורעות המצור הבבלי ובעוד הנביא נתון במאסר, מתקבל מסר אלוהי חדש. נבואה זו בולטת במיוחד משום שהיא נושאת עמה ציווי מעשי הנראה כסותר לחלוטין את כל נבואות החורבן והייאוש שנאמרו עד כה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי פסוק זה משמש כחזרה לחוט השדרה העלילתי של הפרק. המילים וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אינן מתארות המשך של שיחה עם המלך צדקיהו, אלא מציינות נקודת חיבור מחדש. מכיוון שהכתוב האריך קודם לכן בתיאור נסיבות המצור והסיבות לכליאתו של הנביא, הוא נזקק לחזור ולומר הָיָה דְבַר־ה' אֵלַי כדי לקשר את הדברים לנבואה שניתנה לו בתחילת הפרק, ולהציג כעת את גוף הדברים [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל].
לצד ההבנה המבנית, ישנה גישה המפרשת את אמירתו של ירמיהו כפעולה פומבית מכוונת. על פי גישה זו, הנביא השמיע את הדברים באוזני אנשי המשמר ששהו עמו בחצר המטרה. מטרתו הייתה לפרסם את פרטי הנבואה מראש, כדי שכאשר הדברים יתגשמו במציאות, יוכלו השומרים לראות במו עיניהם את התאמתות דבריו לאשורם [אברבנאל].
תוכן אותו דיבור אלוהי, הממשיך להתבאר מיד לאחר מכן, היה הודעה מוקדמת לנביא על כך שחנמאל, בנו של דודו שלום, עתיד לבוא אליו. חנמאל יזדקק למכור את שדהו אשר בענתות, וה' מודיע לירמיהו שעליו לקנות את השדה מכיוון שזכות הגאולה והירושה שייכת לו [רד"ק, צאינה וראינה].