ההידרדרות הרוחנית של העם לא התרחשה בסתר, אלא בראש חוצות. הוקמו מרכזים שוקקים ופומביים של עבודה זרה סמוך לירושלים, והשיא המחריד של בגידה זו התבטא בהקרבת ילדים – מעשה מתועב שה' מעיד כי מעולם לא העלה בדעתו לדרוש.
הכתוב מתאר כי העם בנה את במות הבעל, שהיו מזבחות שיועדו במיוחד לפולחן אלילי בגיא בן הינום [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מטרת הבמות הייתה להעביר את הילדים באש, כחלק מעבודת האליל שנקרא למולך [מצודת דוד].
על מעשים אלו אומר ה' אשר לא צויתים ולא עלתה על לבי. ה' מבהיר כי מעולם לא ציווה להקריב בנים ובנות, ואף לא עלה במחשבתו לבקש דבר כזה [מצודת דוד]. הפרשנים מציינים כי ביטוי חריף זה חוזר על עצמו בשלושה מקומות שונים בספר ירמיהו, בשינויי לשון קלים, כדי להדגיש את חומרת העניין והרחקתו המוחלטת מרצון ה' [רד"ק].
באשר למניע של העם לעשות התועבה הזאת, מבואר כי הם לא עשו זאת מתוך אמונה מוטעית שתצמח להם תועלת כלשהי מהמעשה. כוונתם הייתה למען החטי את יהודה – הם העבירו את בניהם באש במטרה מפורשת לחטוא ולהכעיס את ה' [מצודת דוד].
מבחינה דקדוקית, המילה החטי נכתבה באופן חסר, ללא האות אל"ף בסופה (במקום צורת המקור "להחטיא"). תופעה לשונית זו מוכרת במקרא, וקיימים פעלים נוספים שבהם נשמטת האות האחרונה של השורש [רד"ק, מנחת שי].