חורבנה של ירושלים בידי הכשדים אינו רק אירוע צבאי, אלא עונש אלוהי המכוון במדויק נגד מוקדי העבודה הזרה. הצבא הצר על העיר עתיד לפרוץ פנימה ולהחריב אותה באש, תוך התמקדות באותם מקומות שבהם נעשו מעשי הפולחן הפומביים ביותר.
הנביא מתאר כי הכשדים וּבָאוּ ממש אל תוך העיר [מצודת דוד], וְהִצִּיתוּ אותה, כלומר ידליקו ויבעירו אותה [מצודת ציון]. מעשה השריפה יופנה במיוחד כלפי וְאֵת הַבָּתִּים [מצודת דוד], שהיו הבתים הגדולים והגבוהים שבעיר [רד"ק]. הסיבה לפגיעה דווקא במבנים אלו היא שעל גגותיהם היו תושבי העיר עובדים עבודה זרה. הם קִטְּרוּ, כלומר העלו עשן של בשר או קטורת [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], וכן וְהִסִּכוּ, שפכו נסכים [ביאור שטיינזלץ] ממש שם על הגגות [מצודת דוד].
חומרת החטא מודגשת במילים לְמַעַן הַכְעִסֵנִי. העם לא טעה לחשוב שיש ממש באותם אלילים, אלא ידע היטב שאין בהם כל כוח. כל מטרת פולחנם הייתה לעשות זאת במכוון רק כדי להכעיס את ה' [מצודת דוד].