ירמיהו מבצע קניין משפטי מפורט ומדוקדק, תוך הקפדה על כל כללי המקח והממכר שהיו נהוגים בתקופתו. תהליך זה, הכולל כתיבה, חתימה, העדת עדים ושקילת הכסף, אינו רק הליך טכני, אלא נועד להעניק למכירה תוקף מוחלט וחזק. פעולה זו נעשתה כסמל עמוק לביטחון בגאולה העתידית, לפיה עם ישראל עוד ישוב לארצו ויקנה בה שדות ובתים [אברבנאל].
הפרשנים מסכימים כי המילה בַּסֵּפֶר מתייחסת למגילה כתובה המהווה את הסכם הקניין המשפטי [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. למרות שהנביא מעיד על עצמו וָאֶכְתֹּב, הכוונה היא שהוא ציווה לכתוב את שטר הקנייה, והשטר נקרא כך על שם סופו ותכליתו [מצודת דוד].
באשר לפעולת וָאֶחְתֹּם, קיימות גישות שונות. יש המפרשים כי ירמיהו עצמו חתם וסגר את השטר באמצעות חותם [רד"ק, מלבי"ם], לעומת גישה הסבורה כי ירמיהו ציווה על מוכר השדה לחתום את שמו על שטר המקח [מצודת דוד]. כדי להשלים את תוקף הקניין, וָאָעֵד עֵדִים – ירמיהו זימן עדים שיהיו נוכחים במעמד ויחתמו אף הם על שטר הקנייה [רד"ק].
תשלום התמורה מתואר במילים וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם. באותה תקופה טרם נעשה שימוש במטבעות מוטבעים, והתשלום התבצע באמצעות גושי כסף קטנים שנדרש לשקול אותם [ביאור שטיינזלץ]. מכיוון ששקילת הכסף כבר הוזכרה בפסוק הקודם, הפרשנים מסבירים את הכפילות כאן בכך שירמיהו שקל את הכסף פעם נוספת, הפעם במיוחד לעיני העדים שזימן [מלבי"ם, אברבנאל]. שקילה פומבית זו נעשתה במאזניים מדויקים כך שהעדים יכלו לראות בבירור את משקל הכסף בכפות המאזניים מבלי להתאמץ ולעיין במנגנון השקילה, וזאת במטרה למנוע כל אפשרות לסכסוך עתידי בין הצדדים בנוגע לסכום ששולם [רד"ק, נחל שורק].