לאחר כתיבת שטר המכירה וחתימתו, מועבר השטר מידיו של ירמיהו למשמרת. הפעולה המשפטית הזו נועדה לתת תוקף פומבי והיסטורי לקניין השדה.
הפסוק פותח במילים אֶת הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה. פרשנים מציינים כי מבחינה דקדוקית יש כאן חיבור מיוחד של ה"א הידיעה לשתי המילים יחד [רד"ק, מלבי"ם]. אף שהפסוק מזכיר רק ספר אחד, הכוונה היא לשני הספרים שהוזכרו קודם לכן בתהליך הקניין, הספר החתום והספר הגלוי, אלא שהכתוב קיצר והזכיר רק את השטר העיקרי [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. ירמיהו מוסר את השטרות אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה, ששימש כמזכירו וסופרו האישי [ביאור שטיינזלץ]. מסירת השטרות דווקא לברוך לא הייתה מקרית; ברוך עתיד היה לחיות שנים ארוכות לאחר ירמיהו, עד לתקופת שיבת ציון מבבל, ואז יוכל למסור את שטרות הבעלות ליורשיו של ירמיהו [מלבי"ם].
קושי מרכזי בפסוק עולה מן המילים חֲנַמְאֵל דֹּדִי. מוקדם יותר בפרק תואר חנמאל כבן דודו של ירמיהו, וכעת הוא מכונה דודו. הפרשנים מציעים מספר דרכים ליישב סתירה זו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה דודי כאן משמעותה "בן דודי", בדומה לאברהם שקרא לאחיינו לוט "אחיו" [רד"ק, מלבי"ם, מנחת שי]. המלבי"ם מוסיף כי מאחר שחנמאל מכר את השדה מכוח ירושת אביו, וירמיהו קנה אותו מכוח זכות הגאולה של דודו, חנמאל עמד במקום אביו ולכן כונה בתוארו. לעומת זאת, גישה אחרת מציעה כי נכחו במקום שני אנשים שונים בעלי השם חנמאל: האחד היה בן הדוד שמכר את השדה, והשני היה הדוד עצמו שרק נכח במעמד [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. רש"י מזכיר ודוחה אפשרות שלישית, לפיה עקב נישואי קרובים מורכבים בתוך המשפחה, חנמאל היה בו זמנית גם דוד וגם בן דוד.
המעמד כולו התרחש בפומבי, וּלְעֵינֵי הָעֵדִים הַכֹּתְבִים. אלו הם העדים שחתמו את שמם על שטר המכירה כדי לתת לו תוקף חוקי [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנחת שי מדייק כי המילה נכתבת בפועל פעיל, הַכֹּתְבִים, ולא בצורה הסבילה "הכתובים". המעמד נחתם לְעֵינֵי כָּל הַיְּהוּדִים, בני יהודה שנכחו במקום [ביאור שטיינזלץ], כאשר מצודת דוד מעיר כי יש לקרוא את המילה לְעֵינֵי כאילו נכתבה עם האות וי"ו בתחילתה ("ולעיני"), להדגשת העובדה שהמעמד התקיים במקביל לעיני כל הקבוצות הללו יחד.