הכעס האלוהי וההחלטה להחריב את ירושלים נובעים מהיקפו וחומרתו של החטא. המילים עַל כׇּל רָעַת מקשרות את הדברים לאמור קודם לכן, ומבארות כי העיר עמדה להיהרס בעקבות מעשיהם הרעים והמצטברים של העם [מצודת דוד]. חומרת המעשים מתבטאת בכך שהם לא חטאו מתוך יצר או תאווה חולפת, אלא במטרה מפורשת לְהַכְעִסֵנִי – להכעיס את ה' [מלבי"ם].
השחיתות לא הייתה נחלתם של יחידים בלבד, אלא הקיפה את כלל האומה ואת כל שדרת ההנהגה שלה [מלבי"ם]. כאשר נמנים המנהיגים החוטאים, המילה וּנְבִיאֵיהֶם מכוונת ספציפית לנביאי השקר שהדיחו את העם [רד"ק, מצודת דוד]. בנוסף, הביטוי וְאִישׁ יְהוּדָה אינו מתאר אדם מן השורה, אלא מתייחס לכל אדם גדול, נכבד וחשוב בממלכה שהיה שותף לקלקול [מצודת דוד, מצודת ציון].