הנבואה חורצת את גורלו של מלך יהודה לגלות, ומבהירה כי כל ניסיון התנגדות לאימפריה הבבלית נדון לכישלון מראש.
הפסוק פותח בהכרזה וּבָבֶל יוֹלִךְ אֶת צִדְקִיָּהוּ. הבחירה להזכיר את שמו המפורש של המלך במקום לכתוב פשוט "יוליך אותו", באה להדגיש כי צדקיהו יילקח לגלות בבל כאדם פשוט מן השורה, ולא במעמד של מלך [מלבי"ם]. בנוסף, מבחינת מסורת הכתיב, המילה יוֹלִךְ נכתבת חסר, ללא האות יו"ד [מנחת שי].
לגבי המשך הפסוק, עַד פָּקְדִי אֹתוֹ, קיימת הסכמה רחבה בקרב הפרשנים כי הכוונה היא ליום מותו של צדקיהו. השורש פ.ק.ד מבטא בהקשר זה זיכרון והשגחה אלוהית המכוונת להבאת המוות, כלומר הזמן שבו ה׳ ייקח את נשמתו של המלך [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, שטיינזלץ].
הפסוק נחתם באזהרה הנחרצת כִּי תִלָּחֲמוּ אֶת הַכַּשְׂדִּים לֹא תַצְלִיחוּ. משמעות הדברים היא קריאה למלך שלא לטפח תקוות שווא של ניצחון צבאי. מאחר שהמלחמה נועדה לכישלון, המסר הנבואי דורש מהעם לקבל על עצמם את שעבוד עול בבל ולהימנע ממאבק חסר תוחלת [מצודת דוד, מלבי"ם].