ההכרזה השלטונית בנינוה מגיעה לשיאה בדרישה לשינוי מעשי ופנימי עמוק, מעבר לסממני האבלות החיצוניים. התהליך מתחיל בביטויים של הכנעה מרובה הכוללים לבישת שק, עובר לזעקה ותפילה, ולבסוף מגיע לתיקון מוסרי של ממש.
כחלק מפקודת המלך, החובה כי וְיִתְכַּסּוּ בשקים חלה על בני האדם והבהמות כאחד, כדי להראות הכנעה מוחלטת [מלבי"ם, מצודת דוד]. עם זאת, הקריאה המודעת לה׳ מיוחסת לבני האדם בלבד, בהיותם בעלי דעת המכירים בחטאם [אבן עזרא].
הדרישה לקרוא לה׳ בְּחָזְקָה מתפרשת על ידי רוב הפרשנים כקריאה בכל הלב, מתוך התרגשות עזה ותחנונים מעומק הנפש [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, [רש"י] מציג גישה שלפיה תושבי נינוה הפעילו מעין לחץ ממשי כלפי שמיים: הם הפרידו את הבהמות האמהות מן הוולדות שלהן, והכריזו בפני ה׳ כי אם הוא לא ירחם עליהם, גם הם לא ירחמו על הבהמות.
מעבר לתפילה ולצום, המלך מבהיר כי העיקר הוא שינוי המעשים [אברבנאל]. התיקון המוסרי נחלק לשני רבדים: הדרישה לשוב מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה מכוונת לתיקון פגמים כלליים בהתנהגות ושאר עבירות [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], ואילו החזרה וּמִן־הֶחָמָס מתייחסת ספציפית לגזל, עושק וניצול כוחם של בעלי הון לכפות את רצונם על אחרים [ביאור שטיינזלץ]. חטא החמס מודגש במיוחד, שכן הוא עמד בבסיס ההשחתה של העיר ובגללו נגזרה עליה כליה [רד"ק, אברבנאל].
אופן התיקון של חטא החמס מעורר נידון מהותי בדבר גדרי התשובה. [מלבי"ם] קובע כי בעוון גזל אין די בווידוי וחרטה, והתשובה אינה מועילה כלל עד שהאדם ישיב בפועל את הרכוש הגזול לבעליו. לעומתו, [חומת אנך] מציע כי עצם ההחלטה הכנה של תושבי נינוה והגמירה בדעתם להשיב את הגזל, הספיקה כדי להחשיב אותם לצדיקים באותו הרגע, עוד בטרם הספיקו לבצע את ההשבה בפועל.