תגובתם של אנשי נינוה לבשורת החורבן היא מהירה, מוחלטת וחסרת תקדים. מרגע ששמעו את נבואת הזעם, הם אינם מתווכחים או מתעלמים, אלא מקבלים עליהם מיד הכנעה גמורה מתוך אמונה.
המונח בֵּאלֹהִים מתפרש על ידי רוב הפרשנים כאמונה בדבר ה', כלומר בנבואה ובגזרה שהשמיע יונה בשמו. בנוסף, הדגש הוא על כך שהם האמינו בה' עצמו, בכוחו לבצע את הגזרה, ובכך שהוא אוהב צדק ושונא עוול, ולא רק בשליח או במלך [אברבנאל]. הדבר המפתיע בתגובתם הוא שהם וַיַּאֲמִינוּ באופן מיידי, מבלי לבקש כל אות או מופת שיאמת את דברי הנביא [מלבי"ם].
באשר לסיבה שבעטיה מיהרו להאמין ללא הוכחה, קיימת מחלוקת בין הפרשנים. גישה אחת מסבירה כי המלחים שהיו עם יונה באונייה נכחו באותה עת בנינוה; הם העידו בפני אנשי העיר על הסערה ועל השלכתו של יונה לים, ועדות זו היא שגרמה להם להאמין בנבואתו ולשוב בתשובה [רד"ק, אברבנאל בשם ר' ישועה]. לעומת זאת, גישה אחרת שוללת את הצורך בעדות חיצונית. לפי דעה זו, כאשר נביא מזהיר את העם לשמור על דרך הישר ולעזוב את החמס, אין לו כל צורך להציג מופתים. אנשי נינוה קיבלו את דברי יונה פשוט משום שהם היו נכונים, טובים וישרים כשלעצמם [אברבנאל].
מיד לאחר קבלת הנבואה, וַיִּקְרְאוּ־צוֹם וכן וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים. משמעות הדבר היא שהם הכריזו על יום של אספת עם ותענית [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], ולבשו אריג גס העשוי משיער עיזים, אשר נועד לבטא אבלות, הכנעה ושפלות רוח [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. פעולה זו הייתה תגובה טבעית ומיידית של העם, אשר התעורר מעצמו לעשות תשובה ככל יכולתו, עוד בטרם יצאה אזהרה או פקודה רשמית מאת המלך [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
באשר למהות ולעומק תגובתם, הדעות חלוקות. יש הסבורים כי יונה הבהיר לאנשי נינוה בדיוק על אילו חטאים נגזרה עליהם כליה, ובמיוחד על החמס שבידיהם, ולכן הם התעוררו לתשובה שלמה [רד"ק, אברבנאל]. מנגד, יש הטוענים כי יונה כלל לא הודיע להם שהם חוטאים, ולכן לא עלה על דעתם לעשות תשובה ממעשיהם הרעים; תגובתם המיידית של לבישת השקים והצום נבעה אך ורק מתוך פחד והכנעה לקראת תפילה, ולא מתוך הכרה פנימית בחטא [מלבי"ם].