לאחר שהמלך עצמו שימש דוגמה אישית, הסיר את בגדי מלכותו ולבש שק, יוצאת קריאה פומבית לכלל העם [חומת אנך]. אף על פי שתושבי נינוה כבר החלו להיזהר במעשיהם ולחזור בתשובה מעצמם, המלך מבקש להעצים את התהליך ולהוסיף עליו [רד"ק].
המילה וַיַּזְעֵק משמעותה שהמלך ציווה להעביר כרוז ולהכריז ברחבי העיר בקול זעקה [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. הכרוז יוצא מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו. הפרשנים מסבירים כי המילה מִטַּעַם מבטאת עצה, דעת ושכל [אבן עזרא, רד"ק, מצודת ציון]. העובדה שהגזרה יצאה מהמלך יחד עם שריו וגדוליו מלמדת כי המשטר בנינוה לא היה מלוכני אבסולוטי, אלא התבסס על מועצת שרים שהסכימו עמו [ביאור שטיינזלץ].
הגזרה דורשת צום מוחלט: אַל יִטְעֲמוּ משמעו איסור אפילו על אכילה מועטת, והמילה מְאוּמָה באה להדגיש שלא יאכלו שום דבר כלל [מצודת ציון]. הצום מקיף באופן חריג לא רק את בני האדם, אלא גם את בעלי החיים. יש המחלקים בין סוגי בעלי החיים המוזכרים: הַבְּהֵמָה מתייחסת לחיות הבית הנמצאות עם האדם, בעוד שהַבָּקָר וְהַצֹּאן הם העדרים הנמצאים בחוץ. בהתאם לכך, הציווי אַל יִרְעוּ מכוון ספציפית לחיות השדה, לבל יצאו למרעה [מלבי"ם, מצודת דוד].
באשר לסיבה בגינה שותפו בעלי החיים בצום ובעינוי, עולות שתי גישות משלימות. הגישה האחת מסבירה כי מניעת המזון מהבהמות נועדה לעורר עוגמת נפש וצער בקרב בני האדם, ובכך להכניע את לבם לתשובה [מצודת דוד, רד"ק]. הגישה השנייה מצביעה על שותפות הגורל: מכיוון שהעיר כולה עמדה להיהרס, והאסון היה פוגע בבני אדם ובבעלי חיים כאחד, גויסו גם בעלי החיים למאמץ למנוע את החורבן [ביאור שטיינזלץ].